<h1>חדושי הרא"ה על סוכה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ור' יהודה מכשיר. וטעמא דפלוגתייהו כדמפרש בגמ'. ושאינה גבוהה עשרה טפחים. דבפחות מכן לא הויא מחיצה, כדמפרש בגמ'. ושאין לה שלש דפנות. פרישנא לה נמי בגמ'. ושחמתה (נמי) מרובה מצלתה. ולכולהו אמוראי דגמ' הא דכולי עלמא היא, ואפי' לר' יהודה, ולאו למימרא דבעינן שיהא הסכך מיצל תחת הסוכה דהא לא אפשר, כיון דלמעלה מעשרים כדאיתא בגמ' אלא שיהא הסכך עבה לצל, למימרא דאי קליש כולי האי דלא חזי לצל, לא חשיב סכך כלל.
גמרא. תנן התם, בריש עירובין. מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ימעט, ר' יהודה אומר אינו צריך. גבי מבוי לא שייך למתני למעלה, דמגובה מבוי קא מיירי, וגבהו של מבוי לא הוי אלא עד הקורה, דקורה הויא חציצה, ברם הכא קא מיירי מסכך, ושייך בה למעלה על הדפנות. מאי שנא לגבי סוכה דתני פסולה, ומאי שנא דגבי מבוי דתני תקנתא. ימעט, ולא מתמה אמאי לא תנא גבי מבוי פסול, דהתם לא שייך ביה פסול, דמאי פסול איכא במבוי, אם אינו כראוי אסור להוציא או (מותר) לטלטל בתוכו, אבל פסול לא שייך ביה, אלא הכי קאמר אמאי לא תני גבי סוכה ימעט, דליתני נמי תקנתא בסוכה כי היכי דתני גבי מבוי.
סוכה דאוריתא תני פסולה, מבוי דרבנן תני תקנתא. איכא לפרושי סוכה דאלימא דהויא מדאוריתא, תני לישנא דאלים, דהינו פסול. מבוי דלא אלים, דמדרבנן הוא, תני תקנתא. ואיכא נמי לפרושי, סוכה דבתר דהיא כתיבה באוריתא, ודיניה ידועים כבר, תני פסולה. מבוי דעדיין לא שמענו, דמדרבנן הוא, תאני תקנתא. ואי בעית אימא דאוריתא נמי תני תקנתא מיהו סוכה דנפישן מילהא תני פסולה. פי' סוכה דנפישי מילהא במתניתין, ולכולהו אית להו תקנתא, טריחא ליה מילתא דליתני תקנתא בכולהו, כגון סוכה גבוהה ימעט, ושאינה גבוהה עשרה יגביה, ושאין לה דפנות שלשה יעשה לה, ושחמתה מרובה מצלתה ירבה מסכך. משום הכי פסיק ותני פסולה. מבוי דלא נפישן מיליה בההיא מתניתין תאני תקנתא. קשיא לן והא נר חנוכה דלא נפיש מילתיה, וקתני [שבת כ"ב ע"ב] נר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי. איכא למימר כיון דתני בסוכה לישנא דפסול, תנא נמי גבי נר חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה פסולה, דאיהו נמי מצוה, וסמיך ליה אסוכה כדקתני כסוכה וכו'.
מנא הני מילי. דפסולה כשהיא למעלה מעשרים. אמר רבה דכתיב למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי וגו', עד עשרים אמה אדם יודע שהוא דר בסוכה, למעלה מעשרים אין אדם יודע שהוא דר בסוכה משום דלא שלטא ביה עינא. פי' דלא משגחי אנשי למעלה מעשרים אמה. ר' זירא אמר מהכא, וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה וגו', עד עשרים אמה אדם (יודע שהוא) יושב בצל סוכה. דצל סוכה דקתני מסכך מיירי. למעלה מעשרים אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות. משום הכי נקט צל, משום דבפסוק נקיט תלת לישני, צל ומחסה ומסתור, ומיחד צל לסוכה, ומחסה לזר(י)ם, ומסתור למטר. וכיון דמיחד צל לסוכה, אלמא צל סוכה בעינן. אי נמי דהאי צל מיותר הוא, דהוה אפשר ליה למימר וסוכה תהיה יומם מחורב, פי' ליום תהיה סכה מחורב. אמר ליה אביי אלא מעתה העושה סוכתו בעשתרות קרנים. בין הרים גדולים, מקום שאין חמה זורחת לעולם. הכי נמי דלא הויא סוכה, דהא בעינן צל סכך וליכא. אמר ליה התם דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה. פי', אנן סוכה ראויה לצל בעינן במקום שחמה זורחת, וסוכה זו ראויה היא לצל, אי לאו עיכובא דעשתרות קרנים. הכא בסוכה גבוהה, אינה ראויה לעולם לצל שיהא צל סכך תחתיו, דאי מדלית דפנות תו ליכא צל תחת סכך. רבא אמר מהכא, בסכות תשבו שבעת ימים. אמרה תורה עשה דירה הראויה לשבעת ימים, כלומר עשה דירת עראי וצא מדירת קבע. עד עשרים אמה אדם עושה דירתו עראי, למעלה מעשרים אין אדם עושה דירתו עראי, אלא דירת קבע. דכיון דמדלי לה כולי האי בנין חזק מבעי ליה למעבד, דלא אפשר בעראי. אמר ליה אביי אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל וכו'. דסבר אביי דקאמר דסוכה דירת עראי בעינן, ואי עביד לה דירת קבע פסולה. ומשני, הכי קאמינא לך, עד עשרים אמה דאדם יכול לעשות דירתו דירת עראי. פי' בבנין רעוע, כי עביד לה דירת קבע, לא איכפת לן, אבל למעלה מעשרים דלא אפשר ליה למעבד אלא דירת קבע, פסולה, דסוכה ראויה לדירת עראי בעינן.
<h2>דף ב:</h2>
כולהו כרבה לא אמרי. דאמר משום ידיעה, דההיא ידיעה לדורות הוא דכתיבה. ורבה אמר, דתרתי שמעת מינה, ידיעה לדורות, ושישיב גם כן היושב בה אל לבו כי בסוכה הוא יושב. כר' זירא נמי לא אמרי, ההוא לימות [המשיח] הוא דכתיב, ור' זירא, אם כן לימא קרא וחופה, מאי וסוכה, כיון דאפקיה בלשון סוכה ומיחד סוכה לצל, אלמא צל סכך בעינן. כרבא נמי לא אמרי, משום קושייא דאביי. ואף על גב דפרקה, לא ניחא להו בפירוקא דיליה. ובדירת עראי שלש מחלוקות בדבר. דחד סבר דסוכה הראויה לדירת עראי בעינן, ואי עביד לה דירת קבע שפיר דמי, כיון דחזיא לדירת עראי, והיינו ממריה דרבא לרבנן. ואיכא מאן דסבר דסוכה דירת קבע בעינן, ואי עביד לה דירת עראי פסולה, והיינו רבי דסבר [לקמן ז' ע"ב] דארבע אמות בעינן, ואחרים דפסלי עשויה כשובך. ואיכא מאן דסבר דבין דירת קבע בין דירת עראי שריא, ואפשר דהיינו אליבא דרבה ור' זירא. וכולהו מתפרשי לקמן בפרקין. ומפלוגתא דרבא ור' זירא ורבה, דרבה אמר משום שלטא עינא ידיעה, ור' זירא אמר משום צל, ורבא אמר משום דירה דחזיא לדירת עראי בעינן. ולכולהו אית להו תקנתא כשהן למעלה מעשרים, כדמפרש לקמן, לבר מדרבא דלית ליה תקנתא. קיימא לן כרבא דהוא בתראה. וסוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, ואין לה תקנתא. ואף על גב דאמרינן בשבת [כ"ב ע"א] אמר אביי כל מיליה דמר, דהיינו רבה, עביד כרב, בר מתלת דעביד כשמואל. התם לא אמר אלא במאי דקא מיפלגי רב ושמואל ובמסכת שבת, ואנן קיימא לן כבתראי. כמאן אזלא האי דאמר ר' יאשיה מחלוקת בשאין דפנות מגיעות לסכך, אבל דפנות מגיעות לסכך דברי הכל כשירה, כמאן כרבה דאמר משום דלא שלטא ביה עינא, וכיון דבדפנות מגיעות לסכך משלט שלטא ביה עינא. פי', לא שיגביה עיניו ויסתכל למעלה, דהא לא שכיח כיון דגביהא כולי האי, אלא שאי אפשר היושב בה שלא יהא משים אל לבו שהוא עומד תחת סכך, כיון דחזי נפשיה דמכסי, ותחת קרוי הוא עומד. כמאן אזלא הא דאמר רב הונא אמר רב מחלוקת בשאין בה אלא ארבע אמות על ארבע אמות, אבל יש בה יותר מארבע אמות על ארבע אמות דברי הכל כשרה, כמאן כר' זירא דאמר משום צל, וכיון דרויחא איכא צל. פי', והוא שירחיבנה כנגד מה שיגביהנה.
כמאן אזלא הא דאמר רב חנן וכו' כמאן דלא כחד. ולא קיימינן נמי אטעמיה דרב חנן, מאי טעמא קאמר כחד. בשלמא דר' יאשיה פליגא אדרב חנן בר רבא ואדרב הונא. דלא יהיב שיעורא למשכא, דלא מיירי אלא מדפנות. וה(י)א ודאי האי דר' יאשיה לא סגיא לי אלא דפליג בהדייהו במימריה דרב, רב מאי קאמר. אלא רב הונא (ורב) ורב חנן בר רבא לימא בהא קא מיפלגי, דרב הונא סבר הכשר סוכה בארבע אמות, ורב חנן בר רבא סבר הכשר סוכה בראשו ורובו ושולחנו. דהינו שבעה טפחים, דהכי קא מוכח לקמן [ט"ז ע"ב]. פי', הכי קאמר לימא דלא מפלגי במימריה דרב, דרב הכי קאמר, מחלוקת בשאין בה אלא כדי הכשר סוכה, אבל יש בה יותר מכדי הכשר סוכה דברי הכל כשרה, ואינהו פליגי הכשר סוכה כמה הוי, ואמרי מר כדסבירא ליה, דהיינו ד' אמות, ומר כדסבירא ליה דהיינו ז' טפחים. לא דכולי עלמא הכשר סוכה בראשו ורובו ושולחנו, והכא בהא קא מיפלגי. פי' דבמימריה דרב גופיה הכי קאמר קא מפלגי וכו'. מיתיבי סוכה שהיא גבוהה וכו', וא"ר יהודה מעשה בטוכסי של הילני המלכה וכו', בשלמא למאן דאמר בשאין דפנות מגיעות לסכך מחלוקת, דרכה של מלכה לישב בסוכה שאין דפנות מגיעות לסכך, משום אוירא. פי', כיון דר' יהודה מייתי מינה ראיה, דהאי סוכה כההיא דפליגי בה הויא, בשלמא לרבה דאמר דבסוכה שאין דפנות מגיעות לסכך פליגי, האי סוכה נמי הכי הויא משום אוירא. ורבנן לימרו דבניה לאו בההיא סוכה הוו יתבי. וכן נמי אליבא דרבא דאמר משום דירת עראי, לימרו רבנן נמי דבניה לאו בההיא סוכה הוו יתבי.
<h2>דף ג.</h2>
אלא לר' זירא דאמר דבסוכה קטנה פליגי [וכו']. ואסיקנא אמר רב אשי לא נצרכה אלא לקיטונית שבה. פי', דסוכה גדולה הואי, והואי בה חדא קיטונית פחותה מארבע על ארבע. ורבנן סברי בניה בסוכה מעלייתא הוו יתבי. דאית בה צל כיון דרויחא. ור' יהודה סבר בניה גבה הוו יתבי. פי', הנהו לא הוו צריכי לאימן, דמחייבי. והני מילי אליבא דר' זירא. אבל לרב חנן (נחמן) בר רב[א] לית ליה קיום, דבסוכה שאינה מחזקת כדי ראשו ורובו לא אפשר דליתבו בניה גבה. ואנן לא אכפת לן, דהא מילתא דרב חנן בר רב[א] דלא כחד היא. אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב הלכה צריכה שתהא מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו. דהיינו ז' טפחים, וכן הלכתא, דבהא הלכה כבית שמאי כדקאמ' דאמר לך מני בית שמאי היא ולא תזוז מינה. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק וממאי דבית שמאי ובית הלל בסוכה קטנה פליגי, דילמא בסוכה גדולה פליגי כיון דיתיב אפומא דמטללתא. דיקא נמי דקתני מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. בית שמאי פוסלין גזרה שמא ימשך אחר שולחנו, ובית הלל סברי לא גזרינן. אלמא מדקתני מי שהיה, משמע דאיפשר ליה למיקם בגוה אלא דהכי הוה, דאי בסוכה קטנה הוה מיירי, מחזקת או אינה מחזקת מיבעי ליה, שמע מינה. ובסוכה קטנה לא פליגי וכו'. ואסיקנא דבתרוייהו פליגי, בגדולה ובקטנה. והכי קתני מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, בית שמאי אומרים לא יצא ובית הלל אומרים יצא, וסוכה שאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. וטעמא דבית שמאי בסוכה קטנה לאו משום שמא ימשך, אלא משום דלא חזיא לדירה כלל. והכי מוכח לישנא [דפוסלין] (דפסולין) ואיכא דאמרי דכיון דבחדא מחתא מחתינהו לתרוייהו, הלכתא כבית שמאי בתרוייהו, דטעמא דבית שמאי בתרוייהו משום שמא ימשך. ומסתברא כמאן דאמר דכיון דטעמי פליגין נינהו, וטעמיהו דבית שמאי בסוכה קטנה לאו משום שמא ימשך, אלא משום דלא קא חזיא לדירה, כיון דכן בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה, והלכה כבית הלל.
מאן תנא להא דתנו רבנן בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה, ומן המעקה, ואינו מיטמא בנגעים, ואינו נחלט בבתי ערי חומה, ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה, דבכל הני בית כתיב בהו, והאי לאו בית חשבינן ליה. ואין מערבין בו. פי' שהדר בו אינו משתתף בעירובי חצרות. ואין משתתפין בו. לשיתופי מבואות דלא חזי לדירה. ואין מניחין בו עירוב, היינו עירובי חצרות, אבל שתופי מבואות מניחין בו, דלא גרע מחצר שבמבוי, דתנן עירובי חצרות (במבוי) [בחצר] ושתופי מבואות במבוי, ס"ד, והתנן [הנותן] עירובי בבית שער אכסדרה ומרפסת. פי' מרפסת, גג העומד לפני עליות בחצר לפני בתים, אינו עירוב. אלא אימא עירובי חצרות בבית שבחצר, ושיתופי מבואות בחצר שבמבוי. אי נמי בבית שבחצר. והאי (ד)לא גרע מחצר שבמבוי.
<h2>דף ג:</h2>
ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות. פי', לכל עיר יהבינן אלפים אמה לכל רוח, (וגם) [ואם] יש בית בתוך שבעים אמה ושיריים לעיר, מודדין מאותו בית ולהלן אלפים אמה, והוא שיהיה בית ראוי. והאי דנקט הכא בין שתי עיירות לאו דוקא, דאף על גב דלית תמן קרתא אחריתי אם היה בית ראוי בתוך שבעים אמה ושירים, מודדים מאותו בית ולהלן אלפים אמה. אלא משום אורחא דמילתא נקט, דללכת לעיר אחרת מהדרינן להרבות התחום, משום הכי נקטיה, ולאו דוקא. ולעולם בעינן שיהיה הבית בתוך שבעים אמה, ולא יותר, לומר שאין נותנין שבעים אמה לבית ושבעים אמה לעיר, שלא נאמר זה אלא בשתי עיירות. אבל בבית, לעולם בעינן שיהיה בתוך שבעים אמה לעיר. והכי מוכח קצת [מ]מאי דקאמר דאפילו דלבורגנין לא (שרינן) [משוינן] ליה, דלבורגנין נמי יהבינן שבעים אמה ושירים. משמע השתא דלא חזי לבית לא הוי כבורגנין, הא חזי הוי כבורגנין, ובורגנין ודאי פשיטא מילתא דלעולם בעינן שיהא בתוך שבעים אמה לעיר ולא יותר. מאי טעמא, בורגנין חזי למלתייהו, לשמור בה פירות, והאי לא חזי למילתיה, לדירה. והשתא דאמרינן האי טעמא אפשר דלבורגנין לא בעינן ארבע אמות, ואפילו הכי חשיבי, משום דבלאו הכי נמי חזו למלתייהו. ואין האחין והשותפין חולקין בו. אסיקנא, אין לו דין חלוקה בחצר, דאמר רב הונא חצר לפי פתחיה מתחלקת. פי', חצר [ש]יש בו בתים הרבה, אם נתן אדם לבניו חצר ובתים שבה, ונתן לאחד שני בתים ולאחר בית אחד, זה נוטל לפי הבתים הפתוחים לתוכה, שיש לו (יש לו) שני בתים הפתוחים לתוכה, ולאחר אחד, זה נוטל שני חלקים וזה נוטל אחד. לאפוקי, בתים שאין פתוחין לתוכה, או פתחים שנים לבית אחד, אינו נוטל אלא משום פתח אחד. וזה אינה בית, ואינו נוטל בשבילה חלק בחצר. ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ד' אמות, לפירוק משא. לפיכך כל המרובה בפתחים זכה. ולכולי עלמא האי לאו בית הוא ליטול בשבילו בחצר כלל. ושמעתין דהכא מוכחא כי האי פירושא דפרישנא. לימא רבי היא ולא רבנן. דרבי אמר דסוכה אינה כשרה בפחות מד' אמות וכו'. אפי' תימא רבנן וכו'.
<h2>דף ד.</h2>
היתה גבוהה למעלה מעשרים אמה ובא למעטה בכרים וכסתות לא הוי מיעוט, ואף על גב דבטילנהו, בטלה דעתו אצל כל אדם. תבן וביטלו הוי מיעוט, וכל שכן עפר וביטלו. תבן ואין דעתו לפנותו, ועפר סתם, מחלוקת ר' יוסי ורבנן, דתנן בית שמלאהו תבן או צרורות ובטלו מבוטל. בטלו אין, לא בטלו לא, ותאני עלה, ר' יוסי אומר תבן ואין דעתו לפנותו, הרי הוא כסתם [עפר] (תבן) ובטל(ו). עפר ועתיד לפנותו, הרי הוא כסתם תבן, ואינו בטל. האי מילתא איתה גבי טומאה, דאנן ידעינן דכל טומאה דאין לה חלל טפח ופותח טפח, בוקעת ועולה, וקתני בית שמלאהו תבן או צרורות ובטלו מבוטל, וטומאה בוקעת ועולה. ומתניתין לאו הכי הוא, דהכי איתה התם באהלות [פט"ו מ"ז] בית שמלאהו עפר או צרורות ובטלו מבוטל, וכן כרי של תבואה או גל של אבנים כגלו של עכן הרי טומאה בוקעת ועולה. (והכי) [והכא] נקט תבן, דודאי פשיטא ליה דכיון דלעפר בעינן בטול, כל שכן לתבן דבעינן בטול, ובביטול פשיטא ליה דסגי לתבן. והא דקאמר וכן כרי של תבואה, לאו למימרא דבבטול סגי ליה, דהא בטלה דעתו אצל כל אדם. אלא הכי קאמר, טומאה שהיתה בתוך כרי של תבואה, לעולם טומאה בוקעת ועולה, עד שיסלק הכרי מעליה וכו'. ועפר ואין עתיד לפנותו נראה ודאי דבטיל. היתה גבוהה מעשרים אמה והוצין יורדין בתוך עשרים, אם צלתן מרובה מחמתן כשרה. דהוי סכך כשר. ואם לאו פסולה. קשיא לן, אמאי בעינן שיהא צלתן מרובה מחמתן, דהא התם בפרק קמא דערובין [ג' ע"א] אמרינן אמר רבא מקצת סכך למעלה מעשרים ומקצת סכך למטה מעשרים כשרה, ואף על גב דאי קלשת ליה הוי חמתו מרובה מצלתו, משום דחלל סוכה תנן. איכא למימר כי התם דשרינן כשיש בסכך שלמטה מעשרים כדי שיהא צלתו מרובה מחמתו, אלא דמשום דקלשת ליה מתנועע כולו ואינו עומד קיים, ועל ידי כך הוי חמתו מרובה מצלתו, אבל ודאי אם אפשר שיעמוד רצוץ וקיים, ודאי יש בו כדי שיהא צלתו מרובה מחמתו, משום הכי בעינן הכא גבי הוצין שיהא צלתן מרובה. וטעמא (משום) דנהיר טפי דהתם בסכך שרינן אף על גב דחמתן מרובה מצלתן מה שבתוך עשרים, כיון דבהדי מה [ש]למעלה מעשרים צלתו מרובה, ואיכא תוך עשרים קצת סכך דחשיב, אבל הוצין לא חשיבי ובעינן שיהא צלתן מרובה מחמתן. ומסייעא ליה להאי פירוקא, הא דאמרן לקמן היתה גבוהה עשרה טפחים, והוצין יורדין בתוך עשרה, סבר אביי למימר אם חמתן מרובה מצלתן כשרה. והא ודאי, במקצת סכך למטה מעשרה ליכא מאן דסבר דתהוי כשרה אלא משום דהוצין לא חשיבי ליה, ואמר ליה רבא האי דירה סרוחה היא, ואין אדם דר בדירה סרוחה.
היתה גבוהה למעלה מעשרים אמה ובנה בה איצטבא כנגד דופן האמצעי, על פני כלה. פי', סוכה זו יש לה שלש דפנות, ובנה בה איצטבא באמצעית לארכה, ונוגעת בשלשתן, אם יש בה הכשר סוכה. דהיינו ז' טפחים כשרה, ואם לאו פסולה. מן הצד. פי', כנגד דופן העומדת מן הצד, שנוגעת האצטבא בשתי דפנות. אם יש משפת איצטבא ולכותל ארבע אמות, פסולה. פחות מארבע אמות, כשרה, מאי קא משמע לן דאמרינן דופן עקומה. פי', דופן עקומה שסכך זה אינו כשר אלא כנגד איצטבא זו, וכל מה שיש מסכך זה יותר מכנגד איצטבא רואין אותו כאילו הוא דופן שנתעקמה ונתרחקה מן הכותל קרוב לארבע אמות, ואותו עקמימות אמרינן עד ארבע אמות (ועד) [ועל] כן כשרה מפני שדרך דופן שיהא מתעקמת עד כך, אבל לא ארבע אמות, אבל לעולם קרקע שתחת סכך זה שרואין אותו כאלו נתעקם, האוכל בו לא יצא ידי סוכה. תדע דדופן (שיהא) [שהיא] עקומה מעיקרא והיא מדברים שאין כשרין לסכך, עד ארבע אמות כשרה, והאוכל בו לא יצא ידי סוכה. אף כאן אין כאן סכך כשר אלא מה שכנגד האיצטבא, ואם היא עקומה יותר מארבע אמות פסולה, כן פי' דופן עקומה על אופניו. ושלא כדברי המפרשים דופן עקומה, שרואין כאלו דופן זה מתעקם ומגיע לסכך כשרה, להאי פי' אם אין שם [סכך] כלל אלא שאויר מפסיק בנתים, עדיף טפי, דטפי חזי שיהא ראוי להגיע בסכך, וקימא לן דאם אויר מגיע בנתים פסולה, אלא ודאי כפי' קמא נהיר. מאי קא משמע לן דאמרינן דופן עקומה, תנינן, בית הנפחת וסכך על גביו כשר. ובלבד שלא יהא מן הסכך ולכותל ארבע אמות. דאמרינן דופן עקומה, דרואין כל מה שיש מן הסכך ולכותל כאלו הוא דופן שנתעקם. מהו דתימא, התם הוא דחזיא לדופן. פי' שיהא ראויה לדופן כשר, כיון דבתוך עשרים היא. ברם הא דלא חזיא לדופן כלל, דאמ' דלא עד עשרים אמה, אימא לא [קא משמע לן]. היתה גבוהה מעשרים אמה, ובנה בה איצטבא באמצעיתה אם יש משפת איצטבא ולכותל לכל רוח ורוח ארבע אמות פסולה, פחות מכן כשרה. מאי קא משמע לן דאמרינן דופן עקומה. היינו הך, מהו דתימא לרוח אחת אמרינן, לכל רוח ורוח לא אמרינן. פי' בדלא חזיא לדופן, דבדחזיא לדופן, בהדיא איתא לקמן במכלתין [י"ז ע"א] דלכל רוח ורוח אמרינן דופן עקומה. היתה פחותה מעשרה טפחים וחקק בה כדי להשלימה לעשרה. פי', ובשיש בחקק זה כדי שיעור סוכה, דהיינו שבעה טפחים. אם יש משפת חקק ולכותל שלשה טפחים פסולה פחות משלשה כשרה, דחשבינן ליה כלבוד, והינו טעמא דלעיל מכשרינן בפחות מארבע אמות, והכא לא מכשרינן אלא בפחות משלשה טפחים, משום דהכא לא חזיא לדופן כלל, בלא זה החקק.
<h2>דף ד:</h2>
היתה גבוהה מעשרים אמה, ובנה בה עמוד גבוה עשרה טפחים, דהויא מחיצה ראויה כדאיתא לקמן בגמ'. ובו הכשר סוכה. דהיינו ז' טפחים, ומיירי כשהוא רחוק ארבע אמות לכל רוח, דליכא למימר דופן עקומה. סבר אביי למימר גוד אסיק מחיצתה. כלומר, רואין כותלי עמוד זה לכל רוח כאלו הם עולות עד הסכך. אמר ליה רבא בעינא מחיצות הניכרות וליכא, דהא לית ביה בהאי עמוד חלל כלל. תנו רבנן נעץ ארבעה קונדסין וסכך על גבן ר' יעקב מכשיר וחכמים פוסלין. אמר רב הונא מחלוקת על שפת הגג, דר' יעקב סבר גוד אסיק מחיצתה. פי', מחיצות הגג, והויין מחיצות הניכרות טפי מהנהו דעמוד, דהנהי לא מינכרי כלל, והני מינכרן, דבית נמי עבדן. ורבנן סברי לא אמרינן, דאכתי לא מינכרן. אבל באמצע הגג, דליכא למימר גוד אסיק מחיצתה, דברי הכל פסולה. ור' נחמן אמר באמצע הגג נמי מחלוקת, דר' יעקב סבר דטפח לכאן וטפח לכאן דאית להו לקונדסין, הויין מחיצות. ורבנן סברי לא הויין מחיצות. תנו רבנן נעץ ארבעה קונדסין בארץ וסכך על גביהן, ר' יעקב אומר רואין אותו כל שאלו יחקקו ויחלקו ויש בהן טפח לכאן וטפח לכאן נידון משום דיומד, שהיה ר' יעקב אומר דיומדי סוכה טפח. דסבר דבטפח סגי למחיצה. וחכמים אומרים שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. מדר' יעקב נשמע לרבנן, דאי איכא בהני קונדסין שבעה טפחים לכאן ושבעה לכאן לכל רוח ורוח כשרה, ואף על גב דפרוץ מרובה על העומד, דכי קאמרי שתים כהלכתן, לא אמרי אלא לאפוקי דלא סגי בטפח לכאן וטפח לכאן. פיסקא. ושאינה גבוהה עשרה טפחים וכו'. מנא לן, דלא הויא מחיצה בפחות מעשרה טפחים, איתמר רב ור' חנינא וכו', ארון תשעה וכפרת טפח הרי עשרה, וכתיב ונועדתי לך שם.
<h2>דף ה.</h2>
ותניא מעולם לא ירדה שכינה למטה. וכתיב דעל הכפרת נחתא, אלמא עשרה טפחים הויא מחיצה. מה להלן טפח אף כאן טפח. וליליף מכל הכלים, תפשת מועט תפשת תפשת מרובה לא תפשת. פי', גבי קרא [ויקרא ט"ו] דואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, אמרינן ימים שנים רבים שלשה. ופרכינן ואימא טפי, ופרקינן תפשת מועט וכו'. וטעמא דמלתא אמרינן התם בתורת כהנים, לפי שלמרובה אין לו שיעור ולמועט יש לו שיעור ועוד שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש. ואף על גב דהכא יש לו שיעור למרובה דנילף מגדול (שבכולם) [שבכלים], אף על פי כן, כיון שמדה היא בתורה, כך יש לנו לדון בודאי בכל מקום. ונילף מציץ, דתניא ציץ דומה כמין טס של זהב רחב שתי אצבעות, ומוקף מאוזן לאוזן. וכתוב עליו שני שטים. שהם (יה"ו) [יו"ד] ה"א וה"ו ה"א מלמעלה, וקדש למ"ד מלמטה, פי', קדש למ"ד בראש שיטה תחתונה, ושם בסוף שיטה עליונה כדי שיהא נקרא עמו. דנין כלי שנתנה בו תורה מדה. פי' בקצתו דהיינו כפרת שנתנה בו תורה מדת ארכו ומדת רחבו. מכלי שנתנה בו תורה מדה וכו'.
<h2>דף ה:</h2>
אמר ר' חנינא רב הונא פני פני גמר מאדם, דכתיב מאת פני יצחק אביו. ואין לך באדם פנים פחותים מטפח. ואימא כראות פני אלהים. פי', מלאכים בדמיון שהם מתדמין בו, בעלי פרצוף וקומה. הניחא למאן דאמר מסגרת למטה היתה. ודף השלחן מונח עליה דהויא עיקר כלי, ושפיר מצי למיגמר מינה. אמר רב חנן כל הפסוק הזה נאמר לשיעורין, חטה דתנן כל הנכנס וכו'.
<h2>דף ו.</h2>
גפן, כדי רביעית יין לנזיר. פי', אם יש כאן כלי אחד מחזיק רביעית מים, יותר מחזיק מיין, לפי שהוא משקה עבה יותר מן המים. וקאמר, דנזיר לא מחייב עד דשתי רביעית בשיעור יין, ולא כשמשערין במים, ומשום הכי נקט גפן. ואיכא דמפרשי דמגפן גופה מיירי, כגון שאכל ענבים או לולבי גפנים או עלים, ממלאים כלי יין ונותנין לתוכו כמה שאכל, ואם אכל כדי שיצא מן הכלי כדי רביעית יין, ולא מים משום דיין עבה טפי, דמחייב. והאי פירושא אתי אליבא דמאן דאמר איתקש אכילה לשתיה גבי נזיר. הלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא הוא. קשיא לן, האי דאמרינן בברכות כל הקודם בפסוק זה קודם לברכה, פי', שאם יש בידו חטה ושעורה, בתחלה מברך על של חטה, ופליגא דרב חנן דאמר כל הפסוק הזה לשיעורין הוא נאמר, וכיון דאסיקנא דהלכתא נינהו וקרא אסמכתא בעלמא, מאי פליגא דידיה איכא. איכא למימר, דההיא דברכות נמי אסמכתא בעלמא היא, והיינו דפליגא אדרב חנן דמוקי לה אסמכתא אחריתי.
<h2>דף ו:</h2>
ושאין לה דפנות שלשה. תנו רבנן שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. וכן הלכתא. ר' שמעון אומר שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח וכו'. ורב מתנה אמר טעמיה דר' שמעון מהכא וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה מזרם וממטר. ואימתי היא מחסה כשיש לה ארבעה דפנות. ואתאי הלכתא וגרעתה ארביעית, ואוקמתה אטפח, דלכולי עלמא הלכה דדופן אחד מדופני הסוכה סגי ליה בטפח. ואותו טפח היכן מעמידו. אמר רב מעמידו כנגד היוצא. יש מפרשים כנגד היוצא כגון זה: \raster)]0-,]0-(="Z(75" או כגון זה: \raster)]0-,]0-(="Z(76" ויש מפרשים כגון זה: \raster)]0-,]0-(="Z(77" או כגון זה: \raster)]0-,]0-(="Z(78". אמרי ליה רב כהנא ורב אסי ויעמידנו כנגד ראש תור. כגון זה: \raster)]0-,]0-(="Z(79" שתיק רב.
<h2>דף ז.</h2>
אמר שמואל משמיה דלוי מעמידו כנגד היוצא. וכן מורין בבי מדרשא מעמידו כנגד היוצא, ומעתה נסתלקה קושייתו של רב כהנא ורב אסי כיון דכל הני אמרי כרב. ר' יהושע בן לוי אומר עושה טפח שוחק ומעמידו בפחות משלשה סמוך לדופן וכלבוד דמי. ומשום הכי בעינן שוחק, שיעשנו לבוד, והוי רובו של דופן הכשר סוכה קטנה, דהיינו שבעה טפחים. אמר רב יהודה סוכה העשויה כמבוי כשרה ואותו טפח מעמידו לכל רוח שירצה. פי' כמבוי, ומעמיד טפח כאן כגון זה: ר' סימון אמר רבי יהושע בן לוי עושה לו פס ארבעה ומשהו, כדי שיעשה לבוד, ומעמידו בפחות מג' סמוך לדופן וכו', והוי דופן סוכה ראויה, והלכתא כרבי יהושע בן לוי בהא. ומפרשינן טעמא דלהכי בעינן פס ד', משום דליכא שתי דפנות דעריבן. אלמא דשתי דפנות דעריבן בעינן לעולם בסוכה. ומכאן צריך ליזהר שלא יהא פתחים בכל הקרנות. אמר רבא ואינה נתרת אלא בצורת פתח. פי', אדלעיל קאי, אשתים כהלכתן דאמרינן דבעי טפח שוחק, וקאמר, דלא סגי בטפח שוחק, דלא איכפת לן בין שוחק בין כדינו, דלעולם טפח וצורת פתח בעינן, דאינה נתרת אלא בצורת פתח. איכא דאמרי אמר רבא ונתרת נמי בצורת פתח. בהאי או בהאי. איכא דאמרי אמר רבא וצריכא נמי צורת פתח. כלומר טפח שוחק וצורת פתח בעינן. וקימא לן כלישנא בתרא דרבא דאמר דתרוייהו בעינן, דהא רב כהנא עביד עובדא כותיה, והיכא דהויא רחבה יותר מעשר אמות, יצא לו מתורת (טפח) [פתח] כדמוכח בעירובין היכא דלא אפשר עביד לה שני (טפחים) [פתחים]. ומיהו היכא דעביד לדופן שלישית שבעה טפחים, הרי היא כשרה ואפילו היא גדולה כמה, וזה ברור.
שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. אמר רב וכן לשבת. פי', שסוכה העשויה בשתים כהלכתן ושלישית טפח ברשות הרבים, מותר לטלטל בתוכה בשבת, במגו דהויא מחיצה לענין סוכה, הויא נמי מחיצה לענין שבת. איתיביה אביי, ומי אמרינן מגו, והתנן דופן סוכה כדופן שבת, ובלבד שלא יהא בין קנה לקנה שלשה טפחים, דתו לא הויא כלבוד, אבל פחות משלשה חשוב לבוד, וכאלו הכל סתום לגמרי. יתירה שבת על הסוכה, שהשבת אינה נתרת אלא בעומד מרובה על הפרוץ. פי', דשלוש מחיצות שלימות בעינן, ולאפוקי דלא סגיא לן בטפח, מה שאין כן בסוכה, דהא שריא שלישית אפילו טפח. מאי לאו יתירה שבת דסוכה אסוכה. דשבת דסוכה בעינן עומד מרובה על הפרוץ, ובסוכה סגיא בשתים כהלכתן ושלישית טפח, ולא אמרינן מגו. לא, יתירה שבת דעלמא אשבת דסוכה, דאמרינן מגו. הוא הדין דהוה אפשר ליה למימר, לא יתירה שבת דעלמא אסוכה. אלא (מכיון דהכי תלתא) נקט שבת דסוכה, דכיון דהכי הלכתא, הכי אתיא שפיר טפי, דנימא יתירה שבת אשבת, ולהכי פרכינן אי הכי ליתני נמי ויתירה סוכה דעלמא אסוכה דשבת, דאלו סוכה דשבת סגי לה בלחי, אף על גב דאמרינן [עירובין י"ד ע"ב] לחי כל שהוא, ואלו בסוכה דעלמא לא סגי לה בלחי, דשתים כהלכתן בעינן ושלישית טפח. דהא מר הוא דאמר סיכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשרה. פי', מבוי הוא סתום משלושה צדדין ומפולש לצד אחד, ועושין לו לחי מאותו צד, והוא סכך על קצת מבוי לאותו צד שיש לו לחי. דאי על כולו, סוכה ראויה היא. ומשני ההיא לא איצטריכא דכיון דמקלתא, דהינו סוכה. לחמרתא, דהינו שבת, אמרינן מגו. מחמרתא לקלתא, לא כל שכן.
<h2>דף ז:</h2>
גופה אמר רבא, סכך על גבי מבוי שיש לו לחי כשרה. וכן הלכתא. דקימא לן לחי משום מחיצה, כדמוכח בעירובין [ט"ו ע"א], דהלכתא כאביי בלחי העומד מאליו, דכשר מהאי טעמא. ואמר רבא סיכך על גבי פסי ביראות כשרה. פי' שהתירו לעולי רגלים לעשות פסין על הבורות בדרך, והויא מחיצה. ואמר רבא סיכך על גבן כשרה. וצריכא, דאי אשמעינן מבוי, משום דאיכא תרתי מחיצות מעלייתא, אבל פסי ביראות דליכא מחיצה מעליא כלל, אימא לא, צריכא. ואי אשמעינן פסי ביראות, דאיכא שם ד' מחיצות, אבל מבוי דליכא שם ד' מחיצות, אימא לא, צריכא. ואי אשמעינן הני תרתי, מחמרתא לקילתא, דמגו דהויא מחיצה לענין שבת הויא נמי מחיצה לענין סוכה. אבל מקלתא לחמרתא, דנימא בשתים כהלכתן, דמגו דהויא דופן לענין סוכה הויא דופן נמי לענין שבת, אימא לא, צריכא.
פיסקא. ושחמתה מרובה מצלתה. תנו רבנן חמתה מחמת סכך ולא מחמת דפנות, ר' יאשיה אומר אף מחמת דפנות וכו'. והלכתא כרבנן. אמר אביי רבי ור' יאשיה ור' יהודה ור' שמעון ורבן גמליאל ובית שמאי ור' אליעזר ואחרים כולהו סבירא להו דסוכה דירת קבע (בפי') [בעי']. כל היכא דקתני כולהו סבירא להו, אין כל דבריהם שוין, אלא שדעתם אחד באותו ענין. אבל בדקתני אמרו דבר אחד, סברתם ודבריהם אחד לגמרי. ואמרו דבר אחד לא מיקרא שיטה, וכולהו ס"ל הויא שיטה. ר' יאשיה, הא דאמרן, דבעי צלתה מרובה מחמתה מחמת דפנות נמי, אלמא דירת קבע בעינן. רבי, דתניא רבי אומר אומר אני כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה. ר' יהודה, דתנן סוכה שהיא גבוהה מעשרים אמה פסולה, ור' יהודה מכשיר. והא אתיא אליבא דרבא דאמר דטעמייהו דרבנן משום דדירת עראי בעינן, ור' יהודה דמכשיר סבר דדירת קבע בעינן. ולאו היכריחא היא דאביי סבירא ליה כרבא, דאפי' לרבה ולר' זירא דאמרי דלאו טעמא משום דירת עראי, וכולהו מכשרי אלמעלה מעשרים אמה, מכל מקום שפיר נקט ר' יהודה. דר' יהודה ודאי אית ליה סברא דא. ואפילו תימא דלרבה ור' זירא למעלה מעשרים אמה לא חשיב להו קביעותא, אביי נקיט להא מתניתין אליבא דרבא, אבל עיקר מימריה דר' יהודה דירת קבע בעי אפילו לרבה ולר' זירא אתיא, דאף על גב דלא שמעי לה ממתניתין, הא מיתפרשא לקמן במכילתין [כ"א ע"ב] דר' יהודה סבירא ליה דדירת קבע בעינן, מהא דישינין תחת המטות. ואפילו תימא ההיא לאו הכריחא הוא, אתיא מההיא דגרסינן ביומא [י' ע"א] אמר אביי סוכת החג בחג חייבת במזוזה, אלמא דדירת קבע חשיב לה, אלא דאביי נקט לה אליבא דרבא. אי נמי, אפשר דאביי לא אמר [אלא] דרבי ור' יאשיה ור' יהודה ור' שמעון ורבן גמליאל ובית שמאי ור' אליעזר ואחרים כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן, והדר מפרש להו תלמודא ואזיל, ותלמודא הוא דנקיט לה אליבא דרבא, ודכותה בתלמודא. ומיהו לרבה ולר' זירא נפקא להו מאידך דפרישנא. ר' שמעון דתניא ר' שמעון אומר שלש כהלכתן ורביעית אפילו טפח. מדבעי רביעית, אלמא דירת קבע בעי. רבן גמליאל, דתנן העושה סוכתו בראש הספינה רבן גמליאל פוסל ור' עקיבא מכשיר. בית שמאי, דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. פי' בסוכה קטנה, דטעמא דבית שמאי משום דסוכה דירת קבע בעינן, דהא אסיקנא [ג' ע"א] דבתרתי פליגי. ומהאי איכא למשמע דלאו טעמא משום שמא ימשך, אלא משום דלאו דירה ראויה היא, דאנן דירת קבע בעינן. ר' אליעזר דתנן העושה סוכתו כמין צריף. פי', שמושפעת למעלה ומרחבת למטה. או שסמכה לכותל, ר' אליעזר פוסל לפי שאין לה גג, וחכמים מכשירין. אחרים, דתניא אחרים אומרים סוכה העשויה כשובך. פי', עגולה, פסולה לפי שאין לה זויות. ונקטי רבוותא ז"ל דכל היכא דאמרינן שיטה היא, לית הלכתא כחד מיניהו, והא שיטה היא. ומיהו הני מילי בסתם, אבל בודאי בהני דפסיק תלמודא בהדיא, הלכתא כותיהו. כגון, הא דבית שמאי דסוכה קטנה, דפסקינן כותיהו לעיל. ובהא נמי דר' אליעזר דצריף, דפסקי כותיה לקמן, דתני כולהו כאביי ודאי מפלג פליגי, כדמוכח בהדיא, אלא דכולהו אזלי בהאי סברא דדירת קבע, אלא דמר בעי קביעות רבה ומר לא בעי כולי האי, ואין קביעותן שוה. ואנן קימא לן דהאי קביעות מיחת בעינן, דפירושא דאביי מיחת לא סגיא, דלאו קושטא דפריש לה משום קביעות, דלא בקיאינן אנן בפירושא כותיה. וכר' אליעזר נמי, דגג בעינן כדאיתא לקמן בפרק הישן. וכפירושא דאביי משום קביעות דהאי קביעות מיחת בעינן. אמר ר' יוחנן סוכה העשויה ככבשן, פי' עגולה, אם יש בהקיפא כדי לישב בה עשרים וארבעה בני אדם כשרה, ואם לאו פסולה. כמאן כרבי דאמר כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה. ופריך, מכדי גברא באמתא יתיב, והוו להו עשרים וארבע אמות לעשרים וארבע בני אדם, וכל שיש בהקיפו (ד') [ג'] טפחים יש בו רוחב טפח, בתריסר סגיא, פי', דכיון דסוכה זו רחבה ארבע אמות, הקיפה תריסר, אם כן אמאי בעית עשרים וארבע.
<h2>דף ח.</h2>
ומתרץ, הני מילי בעיגולא, אבל בריבועא בעינן טפי. פי', איברא דכל שיש בהקיפא תריסר איכא ברחב העיגול ארבע אמות, אבל אנן בעינן ארבע אמות מרובעות, והכא לא סגיא בתריסר בהקיפא. מכדי כמה מרובע יתר על העיגול רביע. דהא ארבע אמות לכל רוח הוו להו שתסר, ואלו עיגולא דאמרן דרחבו ארבע. לא הוו אלא תריסר, בשתסר סגיא, אכתי אמאי בעי עשרים וארבע. הני מילי בעיגולא דנפיק מגו רבועא. דלא הוי כולי האי, כלומר ריבוע שעל העיגול אינו אלא (א)רביע. אבל ריבועא דנפיק מגו עיגולא, בעינן טפי, משום מורשא (דקרואתא) [דקרנתא]. כלומר, שיהא העיגול מקיף מרובע שעל ארבע אמות צריך יותר (מתריסר) [משתסר] בהקיפא. מכדי כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, בשיבסר נכי חומשא סגיא. פי' (דהוו) [דהא] כמה הוו להו בריבועא ארבע אמות, והוו להו באלכסונא חמש אמות ושלשה חומשין, דהוו ליה רוחב העיגול, ויש בו שני חלקין עוד בהקיפו של עיגול, והוו להו חמש אמות בריבועא ט"ו בעיגול, ותלתא חומשי דהוו להו תשע דאינהו שתי אמות נכי חומשא, הוו להו כולהו שבסר נכי חומשא, אמאי בעי עשרים וארבע. לא דק. פי', לא דקדק בחשבונו לכוונו. אימר דאמרינן לא דק, פורתא, כולי האי מי אמרינן משיבסר לעשרים וארבע. אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי מי סברת גברא באמתא יתיב, תלתא גברי בתרי אמין יתבי. כמה הוו להו שיתסר, והא אנן שיבסר נכי חומשא בעינן. לא דק, והשתא הוי פורתא. אימור דאמרינן לא דק, לחומרא, לקולא מי אמרינן. דאנן בעינן שבסר ואיהו אמר שתסר. אמר ליה רב אחי לרב אסי לעולם גברא באמתא יתיב, ור' יוחנן מקום גברי לא קא חשיב. דלא קאמר דליתבו גברי מגואי בעיגולא, אלא מבראי, ואם כן כדקא סלקא דעתין מעיקרא דעשרים וארבע גברי יתבי מגואי, כמה הוי ליה רוחב עיגול, (וה') ח' אמות. והשתא דאסיקנא דלא יתבי גברי מגואי דדיל (אמא) [אמה] מהך גיסא ואמה מהך גיסא, פשו להו שיתא דרוחב, דהוו להו תמניסר דהיקף, והיינו דקאמר כמה הוו להו תמניסר, והא בשיבסר נכי חומשא סגיא, היינו דלא דק. הוי פורתא, ולחומרא לא דק. והינו דלא דק, כי היכי דלינקוט חשבון שלם שיש ברוחב שיתא, ושמנה עשרה בהיקף. ורבנן דקס(ב)רי ואמרי לה דייני (דקספי) [דקסרי], אמרי עיגולא דנפיק מגו ריבועא, ריבעא. פי', יתיר עליו רבוע רביע. ריבועא דנפיק מגו עיגולא פלגא, פי' יתיר עליו ההיקף החצי.
<h2>דף ח:</h2>
ולא היא, דהא חזינן דלא הוי שיעורא כולי האי. דהא אסיקנא ליה דלשתסר בריבועא סגי בשיבסר נכי חומשא. והגאונים דחקו עצמן כדי לקיים דברי דייני (דקספי) [דקסרי], ואמרי דקושטא קאמרי, והכי הוא ריבועא דנפיק מגו עיגולא, ויש ריבוע אחר על העיגול וקאמר שריבוע זה שבתוך העיגול, הוא חצי הריבוע שעל העיגול, כגון, שיש כאן עשר אמות על עשר אמות, חלקם בתשבורת, הוו להו מאה, עשה עיגול בתוכם שיגיע לדפנות בחצאים, נמצא רוחב עיגול זה שהוא עשר אמות, עשה ריבוע אחר בתוכו, נמצא שרוחב העיגול שהוא עשר אמות, הוא אלכסון הריבוע שבתוכו, נמצא עשר אמות באלכסון הז' אמות הם ה' ברוחב, נשארו ג', חלקם לחומשים הרי הם ט"ו חומשין, הי"ד הם עשרה ברוחב שהם ב' אמות, וה' הרי כאן שבעה. נשאר לנו חומש באלכסון, עשה ממנו ז' חלקים, ותן מהם ה' לרוחב הריבוע, נמצא רוחב רבוע זה (ה') [ז'] אמות וה' חלקי חומש. חלקם בתשבורת נמצא ז' אמות על ז' שהם מ"ט וה' חלקי חומש באורך שבע אמות, חלקם בתשבורת תמצא שהם ז' פעמים ז' חלקי חומש, והרי הם ל"ה חלקים, שהם לז' חלקים החמש חמשה חומשים שהם אמה ומ"ט, הרי כאן חמשים. נמצא בכוון שהוא חצי הריבוע העליון שהוא מאה אמה, וכך היא צורתו (חסר הציור). עוד תמצאנה מכוונת על בוריה בענין אחר. הרי יש כאן רביע מעשר על עשר, חלקהו לרביעיותיו הרי הן חמש על חמש ג' פעמים שהן כ"ה ד' פעמים, עשה ריבוע אחד בתוכן באלכסון, תמצא שיחלק כל הרביעיות בשוה, וכך צורתו (חסר הציור) ולפי סברתם, האי דקאמר ולא היא, לימרו דלאו (שנא) [לישנא] דתלמודא הוא. אי נמי דלאו כדקס"ד מעיקרא. ומזו הצורה ג"כ תוכל ללמוד, דכי אמרינן אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא, אינו מכוון גמור, שהרי כאן ריבוע פנימי אלכסון רביע חיצון, והוא שבע אמות, שהרי רביע חיצון חמש ואלכסונו שבע, ואלכסון ריבוע פנימי עשר אמות פחות חומש לחשבון אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונא, וזו הצורה מוכחת שהוא עשר, שהרי אלכסונו ברוחב כל ריבוע החיצון שהוא עשר.
אמר ר' לוי משום ר' מאיר שתי סוכות של יוצרים זו לפנים מזו, הפנימית אינה סוכה. פי' דדירת קבע הוא. וחייבת במזוזה. החיצונה סוכה. פי', שאינה עשויה אלא לצל, ופטורה מן המזוזה. אמאי ותהוי החיצונה בית שער לפנימית ותתחייב במזוזה, משום דלא קביעה, חיצונה. השתא פסיק ותני דבית שער חייב במזוזה. א"נ התם במנחות דאמרינן התם בר זיקי חייב שתי מזוזות. פי' בר זיקי, בית שיש בו שני שערים, אחד לבית ואחד לחצר, ואמר דחייב בשתי מזוזות, משום בית ומשום חצר, וכל שכן בשער חצר גופיה דמחייב, אלמא משמע מהני תרתי דבית שער חייב. והא דאמרינן במסכת יומא [י"א ע"א] גבי מזוזה יכול שאני מרבה בית שער אכסדרה ומרפסת, תלמוד לומר ביתך, קשיאן אהדדי. לא קשיא הא מדאוריתא הא מדרבנן, מדאוריתא פטור מדרבנן חייב. גנב"ך ת"ר סוכת ג'וים, סוכת נ'שים, סוכת ב'המה, סוכת כ'ותיים, סוכה מכל מקום כשרה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה. מאי כהלכתה, אמר רב חסדא והוא שעשאה לצל. ולאפוקי מדבית שמאי, דבעו לשם חג. מכל מקום לאתויי מאי [לאתויי סוכת] רקב"ש. דת"ר סוכת ר'ועים, סוכת ק'ייצים, סוכת ב'ורגנין, סוכת ש'ומרי פירות, סוכה מכל מקום כשרה, ובלבד שתהא מסוככת כהלכתה, שעשאה לצל. ומכל מקום לאיתויי גנב"ך. ולהך תנא דגנב"ך דאלימא ליה גנב"ך דקביעי, תנא מכל מקום לאיתויי רקב"ש דלא קביעי. ולהך תנא דרקב"ש דאלימא ליה רקב"ש דבני חיובא נינהו, תנא מכל מקום לאיתויי גנב"ך, דלאו בני חיובא נינהו.
<h2>דף ט.</h2>
סוכה הישנה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין, ואיזו היא סוכה ישנה, כל שנעשית קודם החג שלשים יום, ואם עשאה לשם החג אפילו מתחלת השנה כשירה. הא אתיא אליבא דבית שמאי, ואל תתמה היאך מייתי לה, כיון דלא איתה אלא אליבא דבית שמאי דלית הלכתא כוותיהו, דכי היכי דמדכר מילתייהו, מפרש נמי להו. אבל לבית הלל ודאי לא בעי לשם חג כלל, אלא שתהא עשויה לצל, דהא שרינן לקמן סוכת גנב"ך וסוכת רקב"ש.
פיסקא. סוכה הישנה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. מאי טעמא דבית שמאי, אמר קרא חג הסוכות שבעת ימים ליי', עשה סוכה לשם חג. ובית הלל מבעי ליה לכדרב ששת דאמר מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, תלמוד לומר חג הסוכות שבעת ימים ליי', מה חג ליי' אף סוכה ליי'. וקשיא לן הכא, דהכא איסור עצי סוכה מדאוריתא, ובשבת [מ"ה ע"א] אסור להו משום מוקצה. ולקמן במכלתין [י' ע"א] אסרי ליה משום בזויי מצוה. איכא למימר דתלתא דייני נינהו, עצי סוכה אסורין כל שבעה מדאוריתא, מהא דרב ששת. יום שמיני, אסורין משום מוקצה. נויי סוכה, אסורין משום בזויי מצוה. ההוא מבעי ליה לעושה סוכה בחולו של מועד. פי', אפילו אם לא עשאה מתחלה. ובית הלל לית להו דרב יהודה אמר רב דאמר עשאה מן הקוצים. פי' הם חוטין שנתקים מן הבגד כשמעבירין עליו קוצים לתקנו. ומן הגרדין. הם חוטין שנשארין בשולי הבגד. ומן הנימין. הם חוטין הנשארין בבגד בשעת תפירה פסולה. מן הסיסין נמי פסולה דבעינן טויה לשמה, הכא נמי בעינן עשייה לשמה, לא מקשי מדרב יהודה לבית הלל דהא לא אפשר. אלא הכי קאמר, אפשר דרב יהודה אמרה לשמעתיה דלאו אליבא דהלכתא. ולא מקשי מרישא מדרב, אלא דנקיט ליה רישא דמילתא דרב יהודה, ומדשמואל הוא דמקשי, מסיפא דאמר דאף מן הסיסין נמי פסולה, דרב יהודה נמי אמרה למלתיה דשמואל. ומשני שאני התם דכתב קרא אחרינא [דברים כ"ב] גדילים תעשה לך לשם חובך. הכא נמי כתיב לך לשם חובך, ההוא למעוטי גזולה. ומשום הכי לא בעי ממעט שאולה נמי, משום דכתיב [ויקרא כ"ג] כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, כל ישראל ראויין ליישב בסוכה אחת. וכי איצטריך קרא למעוטי ולא מתסרא משום מצוה הבאה בעבירה, איכא למימר דלשמואל אתיא דמכשר לקמן [ל' ע"א] לולב גזול, ולית ליה מצוה הבאה בעבירה. אי נמי אפשר אפילו לדידן, ואיצטריך רחמנא לאכשורי שאולה [לאפוקי דלא] נילף סוכה מלולב ואפילו ביום ראשון. (לאפוקי דלא), וכיון דאכשר שאולה בלישנא דכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, משמע אפילו בגזולה להכי אצטריך לך, למעוטי את הגזולה, כדאמרן.
<h2>דף ט:</h2>
מתניתין. העושה סוכתו תחת האילן כאלו עשאה בתוך הבית. דאין סכך לסוכה זו דאילן דמיצל עילוה מבטל לה. גמרא. אמר רבא לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו, דמבטל כוליה סכך, אבל חמתו מרובה מצלתו כשרה, מדקתני כאלו עשאה בתוך הבית, מה בית צלתו מרובה מחמתו, אף אילן שצלתו מרובה מחמתו פסול. וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי, הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר. דהיינו צל אילן שמיצל על הסכך הכשר, וכל מה שתחתיו רואין אותו כאלו אינו, אם כן אין סכך לסוכה זו. אמר רב פפא בשחבטן. פי' שהשפילן ועירבן וכיון דאיכא רוב מסכך כשר כשרה הואיל וערבן. ואף על גב דאמרינן לקמן [ט"ו ע"א] המקרה סוכתו בשפודין אם יש ריוח ביניהם כמותן כשרה, התם הוא בשכל אחד בפני עצמו, אבל כשהן על ידי עירוב בעינן שיהא סכך כשר. שמעת מינה תלתא דינין, חד, אילן שעומד על גבי סוכה שרואין כל מה שעומד תחת אילן זה כאלו אינו, ואינה כשרה אלא אם כן במה שנשאר מן הסוכה שאינן תחת האילן כדי שיהא צל כל הסוכה מרובה מחמתן. שני, היכא שערבן דבעינן שיהא סכך כשר מרובה על הפסול, ואף על גב דלית ביה צל כל הסוכה מרובה מחמתו בלי סכך פסול זה. שלישי, היכא דהוי סכך פסול בפני עצמו, וכשר בפני עצמו דסגי בכמותו כההיא דשפודין דקאמרן.
מתניתין. סוכה על גבי סוכה העליונה כשרה והתחתונה פסולה, ר' יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה התחתונה כשרה. לקמן מפרש מאי דיורין. גמרא. תנו רבנן בסוכות תשבו שבעת ימים. בסוכות, ולא בסוכה שתחת האילן, ולא בסוכה שתחת הבית, ולא בסוכה שתחת הסוכה. אדרבה בסוכות תרתי משמע, אמר רב נחמן בר יצחק בסְכַת כתיב דמשמע חד. אמר רב ירמיה פעמים ששתיהן כשרות, פעמים ששתיהן פסולות, פעמים שתחתונה כשרה ועליונה פסולה, פעמים שעליונה כשרה ותחתונה פסולה. פעמים ששתיהן כשרות כגון שהתחתונה חמתה מרובה מצלתה ועליונה צלתה מרובה מחמתה, ומטללה אסכך תחתון, וקיימי תרוייהו בתוך עשרים. פעמים ששתיהן פסולות כגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה ועליונה נמי כן, ובטיל ליה מהשתא סכך דתחתונה, וקיימא עליונה למעלה מעשרים, מן הסכך השני. תחתונה כשרה ועליונה פסולה כגון שהתחתונה צלתה מרובה מחמתה ועליונה חמתה מרובה וקיימא למעלה מעשרים, מסכך תחתונה. ריבותא נקט לה הכי דאף על גב דקיימא עליונה למעלה מעשרים, וכל שכן היכא דהואי עליונה בתוך עשרים לקרקע התחתונה. עליונה כשרה ותחתונה פסולה, כגון דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן וקיימן תרוייהו בתוך עשרים, וכיון דתרוייהו צלתן מרובה מחמתן בטיל ליה סכך תחתון משום העליון, ועליונה כשרה כשהסכך העליון בתוך עשרים לתחתון דהוה ליה תחתון (בקרקע) [כקרקע].
<h2>דף י.</h2>
פשיטא. פי' פשיטא כל הני. תחתונה כשרה ועליונה פסולה איצטריכא ליה מהו דתימא הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, קא משמע לן. פי' דהאי סכך לאו סכך פסול הוא בגופו דהוא גופיה כשר הוא, אלא דפסלותו משום דגביה מעשרים, קא משמע לן דלא דמי לאילן שצלו פסול בגופו. וכמה יהא בין סוכה לסוכה ותפסל התחתונה, אמר רב הונא טפח, שכן מצינו באהלי טומאה טפח, דבפחות מטפח לא מאהיל לטמויי כלים, דכל פחות מטפח לאו כלום הוא. רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ארבעה, ושמואל אמר עשרה. כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא אם אין התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה הרי היא כשרה, דתו לאו (סברא) [סוכה] הוא. מכלל דתנא קמא סבר אף על גב דאין יכולה לקבל. והא אין יכולה לקבל, אם כן היאך תפסל. איכא ביניהו, כשיכולה לקבל על ידי הדחק, דתנא קמא סבר כיון דיכולה לקבל פסולה, ור' יהודה סבר כיון דאין יכולה לקבל אלא על ידי הדחק כשרה. והא שיכא כרבא דפריש טעמא דר' יהודה משום דירת קבע, והא כיון דאינה יכולה לקבל שפיר הויא לה כדירת עראי ופסולה, ולרבנן כשרה. וכיון דבמערבא מפרשי מילתיה דשמואל, מסתברא דכותיה קימא לן, ובעינן עשרה.
מתניתין. פירש עליה סדין מפני החמה, או תחתיה מפני הנשר, או שפירש על גבי הקינוף פסולה, אבל פורס הוא על גבי נקליטי המטה. בגמרא מפרש מאי קינופות ונקליטין. גמרא. אמר רב חסדא לא שנו אלא מפני הנשר, אבל לנאותה כשרה, פשיטא מפני הנשר תנן, מהו דתימא הוא הדין דאפילו לנאותה נמי פסולה, והאי דקתני מפני הנשר אורחא דמילתא קתני דמפני הנשר פורסין, קא משמע לן. לימא מסייע ליה, סככה כהלכתה ועטרה בקרמין ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים ואפרסיקין ורמונים ושקדים ופרכלי ענבים ועטרות שבלים יינות שמנים וסלתות אסור להסתפק מהם עד מוצאי החג, ואם התנה עליהם, שאמר איני בודל מהם כל בין השמשות, הכל לפי תנאו. קתני מיהת דשארי למתלי בה נויין. ואמר דלא שמע מינה דדילמא מן הצד תלי להו.
<h2>דף י:</h2>
איתמר נויי סוכה אין ממעטין בסוכה, בשיעורא, ומן הצד ממעטין, מנימין עבדיה דרב אשי איטמיש כתנתיה במיא, שטחה אמטללתא, אמר ליה רב אשי שקלה דלא לימרו קא מסככי בדבר המקבל טומאה, והא קא חזו לה דרטיבא, לכי יבשה קאמינא לך דתשקלה. איכא דאמרי דכיון דשרי רב אשי ברטיבא, שמעינן מינה דכל היכא דהוי לצורך הבגד שרי, וכי אמר ליה דלישקלה לכי יבשה הוא משום מראית העין. ואיכא דאמרי דלעולם בזמן דמשתמשי בסוכה לא שרי למשטח עלה מידי, ואף על גב דלצורך הבגד, והאי דלא קא אסר הכא, שלא בשעת אכילה ושינה הוה, ואמר ליה זיל שקלה דלא לימרו שבקת לה התם בשעת אכילה. איתמר נויי סוכה המופלגין ממנה ארבעה טפחים. בנויין שצלתן מרובה מחמתן עסקינן, ורב נחמן לא חשיבי ליה נויין כלל, משום הכי אמר כשרה, ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי פסולה, והוא דהויא צלתן מרובה מחמתן, דאי חמתן מרובה ליכא מאן דפסל דתו לא חשיבי כלל. והלכתא כרב חסדא ורבה בר רב הונא דאינון תרי, ואין דבריו של אחד במקום שנים, ולאו טעמיהו משום סוכה שתחת הסוכה דהא ענין אחר הוא, אלא משום חשיבות דנויין, דרב נחמן לא חשיבי ליה נויין כלל אף על גב דצלתה מרובה, ורב חסדא ורבה בר רב הונא חשיבי להו, כיון דצלתן מרובה, וכן הלכה. אמרו ליה אנן שלוחי מצוה אנן ופטרינן. הא מיירי בשאין יכול לקיים שתיהן, דאי אפשר לקייומי תרוייהו אמאי (גזרו) [גאנו] בסוכה הפסולה להו, אלא ודאי דלא הוה אפשר להו למיגני בסוכה אחריתי. אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן בכילה בסוכה ואף על פי שיש לה גג, והוא שאינה גבוהה עשרה טפחים, דכיון דלא גביהא עשרה טפחים לא חשיבא ולא קביעא. מיתבי, הישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו, פי' ידי סוכה, תרגמא שמואל במטה עשרה. דחשיבא דירה כיון דגביהה עשרה. תא שמע הישן בכילה בסוכה לא יצא ידי חובתו, התם נמי דגביהא עשרה. תא שמע או שפירס על גבי הקינוף פסולה, התם נמי דגביהא עשרה. והתניא, נקליטין שנים, קנופות ארבעה, פירס על גבי נקליטין כשרה, על גבי קנופות פסולה, ובלבד שלא יהו נקליטין גבוהין מן המטה עשרה, מכלל דקנופות אף על גב [דאין] (ד)גבוהין עשרה. פי' נקליטין אין להם גג, קנופות יש להם גג. שאני קנופות דקביעי, וכילא לא קביעא. והא סוכה על גבי סוכה דקביעא ואמר שמואל כהכשרה כך פוסלה, דבעי עשרה. התם דלמפסלה לסוכה תחתונה הוא אמר שמואל כהכשרה כך פוסלה, הכא דלשוויי אהלא, דנימא דאהלא הוא, בבציר מעשרה נמי סגי ואהלא קרינא ליה, כיון דקביע. ואמר שמואל הישן בכילה ערום מוציא ראשו לחוץ מן הכילה וקורא קריאת שמע. פי' דלא חשבינן ליה בית וכבגד מלבוש חשבינן ליה, ולא חייש האי תנא ללבו רואה את הערוה. מיתיבי הישן בכילה ערום לא יוציא וכו', ומוקי לה דגביהא עשרה. ובית אף על גב דלא גביה עשרה כיון דקביע אהלא הוא דלא קרע מקנופות.
<h2>דף יא.</h2>
בלישנא אחרינא אמרי לה אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים בסוכה לפי שאין לה גג, ואף על גב שגבוהא עשרה. שמעת מינה (ד)אליבא דשמואל דכילה שיש לה גג ואינה גבוהה עשרה כשירה, או כילה שאין לה גג גבוהה עשרה, כיון דבצרא מינה חדא מיניהו. תא שמע הישן בכילה בסוכה וכו'. תא שמע נקליטין שנים קנופות ארבעה, פירס על גבי נקליטין כשרה, על גבי קנופות פסולה, ובלבד שלא יהיו נקליטין גבוהין מן המטה עשרה, הא גבוהין פסולה ואף על פי שאין לה גג, דהא אמינא דנקליטין לית להו גג, שאני נקליטין דקביעי, אי קביעי להו[י] כקנופות, דבקנופות דאית להו גג אסרינן אפילו בבציר מעשרה, ונקליטין כיון דלא גביהי עשרה ואף על גב דאית להו גג בפחות מעשרה, אמרינן לגבי קנופות לא קביעי דקנופות קביעי טפי מיניהו, לגבי כילה קביעי, דכילה לא קביעא. ושמעינן מיהא תלת, כילה דלא קביעא ואם יש לה גג ואינה גבוהה עשרה כשרה, וכן אם אין לה גג וגבוהה עשרה כשרה, וכן הלכתא. ואידך, נקליטין דקביעי טפי מכילה ואם פירס עליהן סדין ועשה להן גג בפחות מעשרה כשרה, למעלה מעשרה לעולם פסולה בין שיש להם גג בין אין להם גג. קנופות פסולה אם יש לה גג ואף על פי שאינה גבוהה עשרה, או אם גבוהה עשרה ואין לה גג, ואינה כשרה לעולם אלא כשאין לה גג ובפחות מעשרה, וכן הלכתא. דרש רבה בר רב הונא מותר לישן בכילה בסוכה ואף על פי שיש לה גג ואף על פי שגבוהה עשרה, כמאן כר' יהודה דאמר לא אתי אהלי עראי ומבטלי אהלי קבע, דתנן אמר ר' יהודה נוהגים היינו ישנים תחת המטות בפני הזקנים. לאו הכריחא הוא כלל ולא שמעינן מיהא דרבה בר רב הונא, אף על גב דאמר דכר' יהודה אמרה לשמעתיה, דסבירא ליה כר' יהודה דסוכה דירת קבע בעינן, דהכא דאפילו אי סבירא ליה (לרבא) [לרבה] ברב הונא דסוכה דירת עראי בעינן, מכל מקום סוכה קבע היא לגבי כילא דלא קביעא כלל. ואף על גב דאמרינן לקמן [כ"א ע"ב] עלה דר' יהודה לטעמיה דבעי דירת קבע, הני מילי ר' יהודה דכיון דשמעינן ליה לר' יהודה דאמר דדירת קבע בעינן מוקמי הא נמי לטעמיה, אבל ודאי אפילו אי סבירא לן דדירת עראי בעינן, כילה לגבי סוכה עראי הוא. ולימא הלכה כר' יהודה, אי אמר הלכה כר' יהודה הוה אמינא הני מילי מטה משום דלגבה עשויה, משום הכי לא חשבינן לה אהל כלל. אבל כילה לתוכה עשויה אימא לא, דאהל חשבינן לה. קמ"ל דטעמיה דר' יהודה דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, לא שנא מטה דלגבה עשויה ולא שנא כילה, דתרוייהו אהל עראי נינהו, דאף על גב דקביעא כיון דלגבה עשויה אהל עראי חשבינן לה. והוא הדין דהוה מצי למימר "אי אמר הלכה כר' יהודה הוה אמינא משום דסוכה דירת קבע בעינן", אלא הא דאמר עדיפא ליה דהוה אמינא בעיקר דינא דלאו הכי.
מתניתין. הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסום וסיכך על גבן פסולה. פי' או שסיכך על גבן קאמר, דתרתי קתני. ואם היה סכך הרבה מהן, או שקצצן כשרה, דתו ליכא תעשה ולא מן העשוי. יתיב רב יוסף קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר או שקצצן כשרה אמר רב וצריך לנענע, אף על גב שקצצן צריך נענוע דלא אמרינן קציצתן זו היא עשייתן, ואכתי תעשה ולא מן העשוי קרינן ביה דהא אכתי קאי מגופיה אע"ג שקצץ, וכן הלכתא.
<h2>דף יא:</h2>
היכי דמי, אלימא דלא קצצן, מאי איריא [משום] תעשה ולא מן העשוי, ותיפוק לי משום דמחוברין נינהו. טעמא נמי דמחוברין משום תעשה ולא מן העשוי, אלא דבמחובר לא קרינן ביה תעשה כלל דפשיטא מילתא דמן העשוי הוא ולא בעינן למדרש דמימלא משתמע הכי, והוא הדין דהוה אפשר למימר ליה תקשי לך סיפא דקתני או שקצצן, אלא דסבר דההיא על ידי נענוע כדאסיקנא לעיל דצריך לנענע, וכן הלכתא. הכא במאי עסקינן כגון דשלפינהו שלופי, דלא מינכרא עשייה דידהו. והא מדרבנן היא, דמדאוריתא תעשה קרינן ביה כיון דקצצן. לימא כתנאי, עבר ולקטן פסול דברי ר' שמעון ברבי צדוק, וחכמים מכשירין. הא איתא גבי הדס שענביו מרובין מעליו פסול ואין מלקטין אותו ביום טוב, עבר ולקטן פסול דברי ר' שמעון ברבי צדוק, וחכמים מכשירין. סברוה דכולי עלמא לולב צריך אגד, וילפינן לולב מסוכה, דכתיב גבי סוכה תעשה ולא מן העשוי, (ואי) [מאי] לאו בהא קא מיפלגי דמאן דמכשר סבר אמרינן גבי סוכה קציצתן זו היא עשייתן, ועשייה לכתחלה היא זו וכו'. ואמרינן דלאו בהא פליגי, אלא הכא בלולב צריך אגד קא מפלגי, מר סבר צריך אגד ומר סבר אין צריך אגד, ובפלוגתא דהני תנאי דתניא לולב בין אגוד בין שאינו אגוד כשר, ר' יהודה אומר אגוד כשר אינו אגוד פסול, מאי טעמא דר' יהודה אתיא לקיחה לקיחה מאגודת איזוב, מה להלן באגודה דכתיב [שמות י"ב] אגודת איזוב אף כאן באגודה, ורבנן קיחה קיחה לא ילפינן. כמאן אזלא הא דתניא לולב מצוה לאוגדו, לא אגדו כשר, מני אי ר' יהודה כי לא אגדו אמאי כשר, דהוא פסיל מי שאינו אגוד. אי רבנן מאי מצוה קא עביד, לעולם רבנן ומצוה משום זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות. וקשיא לן הכא אסיקנא דאיזוב צריך אגד דהא לולב דמלולב דילפינן צריך אגד, והא תנן במסכת פרה [פי"א מ"ט] אזוב שיש בו שלשה גבעולין מפסגן ואוגדן, פסגן ולא אגדן כשר. איכא למימר דלעולם לכתחלה צריך אגד, פי' קושרו, לא קשרו אלא שהוא בידו לאחד כשר, והכי נמי קאמר הכא לולב בין אגוד ביד בין שאינו אגוד אפי' ביד כשר, ר' יהודה אומר אגוד ביד כשר דיעבד, דלכתחלה קשר מעליא בעי, שאינו אגוד פסול, דתו לאו מידי עבידא. והכא נמי דקתני לא אגדו כשר, פי' אפי' אינן בידו כל המינין. ודיקא נמי דקתני דהא דאגדו אפילו אגדו ביד בעי למימר, דודאי דומיא דרישא קתני, וכיון דאסיקנא בין אגוד בין שאינו אגוד בעי למימר ביד, האי נמי הכי הוא. דאי בעי למימר לא אגדו בקשר, אלא שכל המינין בידו לאחדים, אמאי לא אוקמה כר' יהודה. הלכך שמעת מינה דלא מצרך לאגדן, דקימא לן כרבנן, אלא נוטל לולב לבדו אם ירצה, והדס לבד וערבה לבדה וכשר. ואם יודע שלא יהו לו כל המינין בו ביום, אינו נוטל השאר שיש לו וכן הלכה, וכן מתפרש לקמן.
מתניתין. זה הכלל כל דבר שמקבל טומאה ואין גדולו מן הארץ אין מסככין בו. מנא הני מילי, דאמר קרא [בראשית ב'] ואיד יעלה מן הארץ וכו'. מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ, אף סוכה נמי דבר שאינו מקבל טומאה וגדולו מן הארץ. כל היכא דתני להו לבעלי חיים לחודייהו, חשיב להו כגדוליו מן הארץ כדהוי, אבל היכא דתני להו בהדי פירות, לא קרי להו כגדוליהו מן הארץ.
<h2>דף יב.</h2>
אי מה חגיגה בבעלי חיים, ומסככין בעורות. אלא כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אמר קרא [דברים ט"ז] באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גרן ויקב הכתוב מדבר, ור' ירמיה שדא ביה נרגא, דאם כן יסכך (בוש) [ביין קרוש] הבא מן (השנית) [השניר]. ורב אשי קיימה, דאמר מגורן ולא גורן עצמו, מיקב ולא יקב עצמו. מדנקט קרא מגרנך ומיקבך דייק הכי אלא פסולת שלהם.
מתניתין. חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אין מסככין בהם, משום תעשה ולא מן העשוי. ואם התירן דעבד בהן מעשה כשרות. וכולן כשרות לדפנות. א"ר יעקב שמעת מינה דר' יוחנן תרתי, חדא הא, פי' מתניתין, ואידך, החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה, [חדא] משום גזרת האוצר, וחדא משום תעשה ולא מן העשוי. גזרת אוצר נמי משום תעשה ולא מן העשוי היא, אלא דחדא מדרבנן משום גזרה דתעשה ולא מן העשוי, וחדא מדינה מדאוריתא משום תעשה ולא מן העשוי גופיה. ולא ידענא בהני תרי טעמי דשמעית ליה אתרי שמעתתא, הי מנייהו משום גזרת אוצר, והי מנייהו משום תעשה ולא מן העשוי. אמר רב ירמיה נחזי אנן, דאמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מפני מה אמרו חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדים אין מסככין בהם, פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על כתפו ומעלה ומניחה על גבי סוכתו כדי ליבשה ואחר כך נמלך עליה לסיכוך והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי, וזה מן העשוי הוא כיון שכבר הניחה שם ליבשה, אלמא הא משום גזרה כדקתני פעמים, ומדהא משום גזרת אוצר, הא, דחוטט בגדיש מדינה משום תעשה ולא מן העשוי. ורבי יעקב האי דרבי חייא בר אבא לא שמיע ליה, משום הכי אמר לא ידענא. אמר רב אשי אטו הא דחבילי קש משום גזרת אוצר איכא למימר, משום תעשה ולא מן העשוי ליכא למימר, כלומר, וכי לא משכחת בעניינה דמדינה אסורה כגון דעבדה מתחלה לשם אוצר ועשה בנין כמין סוכה שצלתו מרובה מחמתו שזה אסור מדינו משום דעשוי הוא כבר. והחוטט בגדיש נמי משכחת לה דלא מיתסרא אלא משום גזרה, כגון שעשאה לגדיש מתחלה לשם צל, והא מדינה שריא, אלא משום דדילמא אתי למחטט בה מעיקרא. (א"ר) [ור'] יוחנן אמר לך ודאי כד קא אמרת דמשכחת לה הכי והכי, אלא הכא דקתני אין מסככין בהן, הא מדאוריתא שפיר דמי, התם, גבי חוטט, דקתני אינה סוכה, אלמא מדאוריתא נמי לא הויא סוכה, דמלישנא שמעינן הכי. ומדנקט לה מתניתין בכי האי גוונא שמעינן מינה דדוקא בחוטט בגדיש הוא דפסלינן דמדינא דאוריתא פסול, אבל בעושה אותו לשם סוכה מתחלה כשר ולא גזרינן הכא אטו חוטט, אף על גב דגזרינן בחבילי עצים. וטעמא דמילתא מסתברא משום (גג) דהא לא שכיחא לחוטט בגדיש. ולקמן [ט"ז ע"א] נמי אמרינן דאפילו ביש בו מתחלה חלל טפח בגובה במשך שבעה ועשאו לשם סוכה, ובא והשלימו לגובה עשרה כשר, דלא קרינן ביה תעשה ולא מן העשוי כיון דאיכא חלל טפח.
<h2>דף יב:</h2>
אמר [רב יהודה אמר רב] סככה בהוצין זכרים כשרה, פי' זכרים, שנכנסין העצים לתוך הברזל. ובנקבות פסולה, פי' שהברזל נכנס לתוכן ויש להן בית קיבול ומקבלין טומאה. וכן הלכה דבית קבול אף על פי שעשוי להמלאת שמיה בית קיבול. ואמר רב סככה באניצי פשתן פסולה. יש שפירשו לפי שמקבלין טומאה, ופי' אניצי פשתן, פשתן מתוקן כל צורכו תרי דייק ונפיץ. וקשיא להאי פירושא דהא במסכת שבת [כ"ז ע"ב] תאני בהדיא דאניצי פשתן אין מקבלין טומאה. אלא ודאי טעמא דאניצי פשתן פסולה דאנן פסולת גרן ויקב אמרינן ואניצי נפקי להו מתורת פסולת. בחוצני פשתן כשרה, דפסול[ת] הוא עדיין. בחושני פשתן איני יודע מה דינה, וחושני עצמן איני יודע מה הן, מה נפשך אי דייק ולא נפיץ חושני קרו להו, אבל תרי ולא דייק הוצני קרו להו, או דילמא תרי ולא דייק חושני קרו להו, והוצנין להוו דלא תרי נמי. אמר רב יהודה שושי ושוצרי מסככין בהן, אמר אביי בשושי מסככין, בשוצרי לא, כיון דסאני ריחיהו שביק לה ונפיק.
<h2>דף יג.</h2>
אמר רב חנן בר רבא הני הזמי והיגי מסככין בהן, אביי אמר דלא מסככין בהיגי כיון דנתרי סוכייהו שביק לה ונפיק. ואמר רב האי אפקותא דדיקלא מסככין בה, פי' הדקל שמוציא ענפים סביבותיו בשרשו וכולן אגודות בסוכו, דאגד בידי שמים לא הוי אגד, ואף על גב דאי הדר אגיד להו, אגד בחד לא שמיה אגד, פי' אגד בדבר אחד שהוא אחד ואגוד בעצמו. וכן בדקרי דקני, פי' קנים שמחוברין כלם בשרשם, דאגד בחד לא שמיה אגד. ואמר רב חסדא אמר רבינא הני מרריתא דאגמא אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח, דמרור נינהו. דהני מרריתא שמהי אלא דמשתכחי באגמא, ומשום הכי קרו להו מרריתא דאגמא משום דמשתכחי באגמא. אמר רב חסדא אגד בחד לא שמיה אגד. פי' אגד בדבר שהוא אחד ואגוד בעצמו, אגד בשלשה שמיה אגד, ואסור לסוכה, ולאפוקי מההיא דאמרינן בירושלמי דאין חבילה פחותה מכ"ה זירין, כלומר דבפחות מכן לא מיפסלא סוכה דהא אמר רב חסדא דבתלתא הוי אגד, וכן הלכתא. בשנים מחלוקת ר' יוסי ורבנן, דתנן מצות אזוב שלשה קלחין, פי' קלח הוא השורש שהענפים בו, ובהן שלשה גבעולין לקלח, ר' יוסי אומר מצות אזוב שלשה גבעולין. תרוייהו מודו דבקלחין לא (מזיק) [מזין]. שיריו שנים, פי' אם נפל אחד מהם ונשתיירו שנים כשרה. גרדומיו כל שהוא, פי' כשמזה בה דם ונשברה, כל זמן שלא כלתה כלה כשרה. ואסיקנא ר' יוסי בעי שלשה לעכוב לכתחלה, ורבנן שלשה מצוה, שנים לעכוב, שריו אחד.
<h2>דף יג:</h2>
דרש מרימר הני איסוריאתא דסורא מסככין בהו, ואף על גב דאגידן, למניינא דעלמא הוא דאגידן. שמעת מינה דכל היכא דלא אגידן לטלטלן בהן אלא למניינא ולא לדבר אחר כשרה. ואמר שמואל הני צריפי דאורבני, פי' חבילין שעושין מערבה ומאילני סרק, כיון שהותרו ראשי מעדנין שלהן כשרין, פי' קשר שקושרין בראשי העבי'. והא אגידי מתתאי, בראשי הענפים, דשארי להו, ומאי ריבותא קא משמע לן דכיון דכולהו דשארי להו, ואף על גב דאגידי מנפשייהו אכתי משום אגד ראשון שהתיר לא חשבינן ליה אגד כיון דלא אגידי באשילי. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אף על גב דלא שרי להו, כל אגד שאינו עשוי לטלטל לא שמיה אגד, פי' דהא לא עביד לטלטלו בראשי הענפים. ומיהא ומשמעתין דלעיל דאמרינן דלמניינא בעלמא הוא דאגידן, שמעינן דכל אגד שאינו עשוי לטלטלו באגד זה, אף על פי שאפשר לטלטלו לא שמיה אגד, ולא מתסרא סוכה אמטוליתיה וכן הלכה וכן נראה נכון. הלכך סיכך בקנים סדורים שקשורין זה בזה כשרה, כיון דלא לטלטולי עביד ליה, אף על פי שראויין לטלטלן כולן כאחד כשרה.
אמר רבי אבא אמר שמואל ירקות שאמרו אדם יוצא בהן ידי חובת פסח, אין חוצצין בפני הטומאה, ומביאין את הטומאה, ופוסלין בסכך של סוכה משום אויר דכמאן דליתנהו דאמי, דכיון דכי מיבשי מיפרכי ונפלי, דלאו בני קיומא נינהו אפילו לשבעת ימים, אלא דמיד תכף הן יבשות ונופלות. אמר רבי אבא אמר רב הונא הבוצר לגת אין לו ידות, פי' בצר ענבים לתתן לגת, ובעלמא יש להן ידות כפירות לקבל טומאה, דכל פרי שיש לו יד נגעה טומאה בידות הפרי טמא, ובוצר לגת, משום דלא ניחא ליה בידות דנימייציה לחמריה, אם נגעה טומאה בידות לא מקבלי ענבים טומאה. ורב מנשיא בר גדא אמר רב הונא הקוצר לסכך אין לו ידות, דלא איכפת ליה נמי בידות. מאן דאמר קוצר, קל וחומר, כל שכן בוצר, מטעמא דאמינא, ומאן דאמר בוצר, אבל קוצר יש לו ידות ניחא ליה דנסכך בהו דלא ליבדרן, פי' ניחא ליה בידות שיהיו מחוברין באוכלין שלא יתפזרו האוכלין ויהיו משומרין עם הידות. לימא דרב מנשיא בר גדא תנאי היא, דתניא סוכי תאנים ובהן תאנים, פרכילי ענבים ובהן ענבים, מכבדות ובהן תמרים, קשים ובהן שבלים, אם פסל[ת] מרובה על האוכל כשרין, ואם לאו פסולין, אחרים אומרים עד שיהיו קשין מרובין על הידות ועל האוכלין. לרבי אבא ודאי תנאי היא, אלא לרב מנשיא (ודאי) מי יימר תנאי היא. אורחא דתלמודא נקיט הכי דמאן דאפשר ליה לפרוקה מספק בה אם תנאי היא. ומשני, לא דכולי עלמא קוצר לסכך אין לו ידות, והא כשקצרן לאכילה עסקינן ואחר כך נמלך עליהן לסיכוך וכו'.
<h2>דף יד.</h2>
כל ידות האוכלין שבססן בגורן טהורות, דתו לא מקבלי טומאה ובטלא טומאה מיניהו כיון דבססן עביד בהו מעשה. מאי לאו בססן ממש, פי' דורסן דעביד בהו מעשה. לא, מאי בססן הת[י]ר איגדן דהויא ליה מחשבא דמנכרא, דכיון דמעיקרא קצרן לאכילה בעינן מחשבה דמינכרא. ולשון בססן, מלשון מתבוססת [יחזקאל ט"ז], מתגוללת, שמתגוללין בגורן על ידי התר האגד. וטעמא דר' יוסי דמטמא, הואיל וצריך הוא לידות להפכן בעתר שהאוכלין נוחין להפכן בעתר בגורן על ידי הידות. ואחרים דאסרי נמי לעיל, סברי לה כר' יוסי, ומיירי בשבססן שהיתר אגדן, דאכתי נמי חזו לכי סתר לה לסוכה דנקט להו בגיליהו, וכיון דמעיקרא קצרן לאכילה בעו אחרים שיהיו קשין מרובין על הידות, אף על גב דבססן, כיון דחזו למנקט להו בגיליהו. א"ר אלעזר למה נמשלה תפלתן של צדיקין לעתר, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקין מהפכת דעתו של הקדוש ברוך הוא ממדת רגזנות למדת רחמנות.
מתניתין. מסככין בנסרים דברי רבי יהודה, ורבי מאיר אוסר. נסרים מדינן כשרים הם לסכך דהא גדולן מן הארץ ואין מקבלין טומאה דפשוטי כלי עץ הם ואינן מקבלין טומאה, ומשום הכי מכשר רבי יהודה. וטעמא דרבי מאיר דאסר, לאו משום פסול שבגופן, דאינהו ודאי כשרין לסכך כדאמינא, אלא משום גזרת תקרא כדאיתא בגמרא, והינו טעמא נמי דנקט אוסר ולא נקט פוסל, דהא אינן פסולין בגופן אלא מגזרה, ואף על גב דבריתא תניא פוסל, בריתא לא דיקא כולי האי, אי נמי איכא למימר דגבי מסככין שייך למתני אוסר, וגבי סככה איכא למיתני פוסל. נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים כשרה, ובלבד שלא ישן תחתיו. משום דמקום חשוב הוא, וטעמא דכשרה דייק בגמרא. גמרא. אמר רב בנסרים שיש בהן ארבעה מחלוקת, דרבי מאיר אית ליה גזרת תקרה, ורבי יהודה לית ליה גזרת תקרה. יש שפירשו שדרך תקרתן היו בנסרים שיש בהן ארבעה ולא בפחות, והכי קאמר בנסרים (שאין) [שהן] דרך תקרה מחלוקת, דרבי מאיר סבר כיון דדרך תקרה בהכי גזרינן, וכיון דמיפסלי, אף על גב דלא מיפסלי בגופן, כיון דמיפסלי מהאי טעמא (דלי)הוי (דתנן) כסכך פסול בגופו לכל דבר, ורבי יהודה סבר כיון דמסכך בהן מתחלה בהא לא חיישי לגזרה, אבל אין בהן ארבעה דברי הכל כשרה, כיון דאין דרך תקרה בהכי, ושמואל אמר דאפילו בנסרים שאין בהן ארבעה גזרינן. ולא נהיר האי פירושא, דהא אמרינן לשמואל אין בהן ארבעה, דאפילו בפחות משלשה, קנים בעלמא נינהו, ולימא ליה והא אין דרך תקרה בכך. ותו דאמר מר סבר כיון דלית בה שיעור מקום לא גזרינן, ולימא וכיון דאין דרך תקרה בכך לא גזרינן. ותו דבמסכת בבא מציעא [קי"ז ע"א] אמרינן בהדיא דדרך תקרה בנסרים פחות מארבעה. אלא יש לפרש דדרך תקרה בכל נסרים, אבל אין דרך סיכוך בכל הנסרים אלא בנסרים שהם פחות מארבעה כיון דבנין עראי הוא, הלכך נסרים שיש בהן ארבעה יותר עומדים לתקרה מבסכך, והכי קאמר, מחלוקת בנסרים שיש בהן ארבעה, דרבי מאיר סבר כיון דראויין לתקרה יותר מסכך גזרינן, ורבי יהודה סבר דלא חיישינן כלל לגזרת תקרה ולא גזרינן, אבל בנסרים שאין בהם ארבעה דקיימי נמי לסכך דברי הכל כשרה. ושמואל אמר בנסרים שאין בהם ארבעה (דברי הכל) מחלוקת, דרבי מאיר גזר גזרת תקרה אף על גב דקיימי נמי לסכך, ורבי יהודה לא גזר, אבל יש בהן ארבעה דברי הכל חוששין לגזרת תקרה ופסולה, דיש בהן ארבעה אין דרך סיכוך בכך דחשיבי להו דבכל דוכתא ארבעה מקום חשוב הוא. אין בהם ארבעה, ואפילו פחות משלשה, קנים בעלמא נינהו, דבכל דוכתא אמרינן דכלבוד דמי ואפילו באויר, מכלל דלא חשיבי כלל. אמר רב פפא דכולי עלמא, פי' אליבא דשמואל, יש בהן ארבעה פסולה, פחות משלשה כשרה, דלאו מקום חשוב הוא דהא בכל דוכתא אמרינן דכלבוד דמי, לא נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אלא משלשה ועד ארבעה, דרבי יהודה סבר כיון דלית ביה שיעור מקום חשוב, בארבעה, לא גזרינן, ורבי מאיר סבר כיון דנפקי מתורת לבוד גזרינן, הלכך לרבי מאיר ליכא היפרישא בין רחב שלשה לרחב ארבעה כלל לענין פסול שלהם, אלא לרבי יהודה אליבא דשמואל דפסיל בארבעה לסוכה ולא בשלשה, וכן לרבי יהודה אליבא דרב דאמר דמכשר בארבע תו ליכא שיעורא לנסר דכל נסר מותר. תנן נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים כשרה ובלבד שלא ישן תחתיו. קא סלקא דעתא השתא דסיפא אליבא דכולהו, משום הכי מקשי, בשלמא לשמואל דאמר דבאין בהם ארבעה מחלוקת, אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה, אמטו להכי לא ישן תחתיו, משום דסכך פסול הוא. ואי קשיא לך והיכי ניחא ליה אמאי כשרה, השתא לא נחית תלמודא למידק הכי, ולקמן דייק לה, ומוקי לה מן הצד. אלא לרב דאמר וכו'. ואסיקנא דלאו כדקסלקא דעתך מעיקרא, דודאי סיפא לאו דברי הכל היא, אלא רבי מאיר היא, דסבר דנסר שהוא רחב ארבעה סכך פסול הוא משום הכי לא ישן תחתיו, ומיהו סוכה גופה כשרה היא, דמיירי מן הצד כדמפרש לקמן [י"ז ע"א].
<h2>דף יד:</h2>
תא שמע שני סדינין מצטרפין, שני נסרים אין מצטרפין, רבי מאיר אומר נסרין כסדינין. הא ודאי מיירי שכל נסר מהן פסול, אלא שאין בו כדי לפסול הסוכה, ואמר דכיון דתרוייהו פסולין מצטרפין לפסול הסוכה. בשלמא לשמואל משכחת לה כגון דלית להו ארבעה, ותו לא פסיל חד מיניהו סוכה כדקימא לן [לקמן י"ז ע"א] דאין סכך פסול פוסל אלא בארבעא, וקאמר דמצטרפין בין שניהם לארבעה, אלא לרב היכי משכחת לה, אי דאית בהו ארבעה למה להו צירוף, האי אית בהו כדי לפסול, אי דלית בהו ארבעה קנים בעלמא נינהו, ותו לא מיצטרפי כיון דלא מפסלי גופייהו כלל. ומשני, לעולם דאית בהו ארבעה וקנים בעלמא לא הוו, ומאי מצטרפין דקתני, מצטרפין לארבע אמות מן הצד. תניא כותיה דרב תניא כותיה דשמואל, תניא כותיה דרב, סיככה בנסרים של ארז שאין בהם ארבעה כשרה, יש בהן ארבעה, רבי מאיר פוסל ורבי יהודה מכשיר. ואמר רבי יהודה מעשה בשעת הסכנה שהבאנו נסרים של ארז של ארבעה וסככנו על גבי מרפסת וישננו תחתיהם. והא ודאי משום הכי דחקו עצמן בסוכת נסרים בשעת הסכנה מפני שאינן פסולין בגופן, אבל לעולם בדבר שהוא פוסל בגופו אפילו בשעת הסכנה לא מהני להו כלל. אמרו לו משם ראיה, אין ראיה משעת הסכנה. תניא כותיה דשמואל, סיככה בנסרים שיש בהן ארבעה דברי הכל פסולה, אין בהם ארבעה, רבי מאיר פוסל ורבי יהודה מכשיר, ומודה רבי מאיר שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל ביניהן וכשרה. ובמעדיף או שתי וערב כדאמרינן לקמן [ט"ו ע"ב] בשפודין. אי מוקמת לה דהא דרבי מאיר אסיפא אאין בהן ארבעה, שפיר, דהוי כמקרה סוכתו בשפודין דסגי בריוח ביניהן כמותן. אבל אי מוקמת לה ארישא, אארבעה, לא משכחת אלא בנסר ופסל נסר ופסל, דמוקמת תרי [פסלין] (פסולין) באמצע וסכך פסול דאית ביה הוי מן הצד, וליכא ארבע אמות וכשרה, והכי מוקי לה שמואל לקמן [י"ח ע"א]. ומודה רבי יהודה שאם נתן עליה נסר שרחב ארבעה כשרה, ובלבד שלא יישן תחתיו, והישן תחתיו לא יצא ידי חובתו. ולא משכחת לה אלא במן הצד, והכי מוקי לה לקמן [י"ז ע"ב].
אתמר הפכן על צדיהן רב הונא אמר פסולה, כיון דאינהו פסולין בגופן, ורב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי כשרה, כיון שאינן מחזיקין מקום חשוב. רב נחמן איקלע לסורא על לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא, בעו מיניה הפכן על צדיהם, להני נסרים דאית בהו ארבעה מהו, אמר להו פסולה, על כרחך נעשו כשפודין של מתכת, כלומר מכיון דאינהו פסולין לסכך בהם, מה לי נתנן כדרכן מה לי הפכן על צדיהן. אמר להו רב (נחמן) [הונא] לאו אמרי לכו אמרי כוותי(ה), אמרו ליה מי אמר לן מר טעמא ולא קבילנא מיניה. והלכתא כרב הונא דהא רב נחמן קאי כוותיה, ורב חסדא ורבה בר רב הונא נמי, דהדרי בהו. הלכך נסרים שהם רחב[ים] ארבעה פסולין ואפילו הפכן על צדיהן. וכיון דכן לענין הלכתא לא מספקא לן כלל, דקימא לן ודאי סיככה בנסרים שיש בהן ארבעה פסולין, אבל מפלוגתא דרב ושמואל מצית למימר כדבעית, או כשמואל ותהוי הלכתא כרבי יהודה דמכשיר באין בהן ארבעה, או כרב ותהוי הלכתא כרבי מאיר. איכא דפסק לה כשמואל כי היכי דתיקום הלכתא כר' יהודה, ואנן קימא לן כרב, דהא סוגיין לקמן דתקרה קאי כותיה דמוקי לה כפשטה דסוגיין משום גזרת תקרה ובעינן עלה שמואל במאי מוקי לה, ותו דקימא לן רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי. ואף על גב דלא נפקא לן כלל לעניינא דפסקא דהכא, אבל לקמן נפקא לן מינה, דאי הכא הלכה כרבי מאיר, לקמן באידך הלכה כרבי מאיר, וכן עיקר הכא והתם. הלכך סיככה בנסרים של ארז שיש בהן ארבעה פסולה דקימא לן כרבי מאיר, אין בהם ארבעה דברי הכל כשרה. ובנסרים שיש בהן ארבעה, אם יש בין נסר לנסר כמלא נסר מניח פסל ביניהן וכשרה, ודוקא בשהיא שמונה אמות על שמונה אמות מצומצמות ומוקי שני פסלים באמצע כדאיתא לקמן [י"ח ע"א]. נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים מן הצד כשרה, באמצע פסולה. וכי אמרינן כשרה, ובלבד שלא יישן תחתיו, וכן דין כל סכך פסול אפילו פחות מארבעה אסור לישן תחתיו עד שיהא פחות משלשה, חוץ מאויר שאפילו בפחות משלשה אין ישינים תחתיו כדאיתא לקמן [י"ט ע"א]. לימא מסייע ליה, לרב הונא דפסל בהפכן על צדיהן, דתניא אינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו, או שנפרצה בה פרצה כדי שיזדקר הגדי בבת ראש, דהיינו שלשה טפחים דאויר פוסל בשלשה, או שנתן עליה נסר שרחב ארבעה טפחים אף על גב דלא הכניס לתוכה אלא שלשה טפחים, פסולה. היכי דמי, דהויא ארבעה ולית בה אלא שלשה, לאו שהפכן על צדיהן, וקתני פסולה. לא, כלומר לא מסיעא ליה, דהכא במאי עסקינן כגון דאותבה אפומא דמטללתא, אפי' באותו מקום דופן רביעי שאין שם דופן כלל, ועייל תלתא פושכי לגו ואפיק חד לבר וקסבר פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, והילכך כמאן דמנח כליה לגו דמי.
<h2>דף טו.</h2>
מתניתין. תקרה שאין עליה מעזיבה, ר' יהודה אומר, אומרים (בית הלל) [בית שמאי] מפקפק ונוטל אחת מבנתים, בית הלל אומרים או מפקפק או נוטל אחת מבנתים, ר' מאיר אומר נוטל אחת מבנתים ואינו צריך לפקפק. איכא דפרישו לה להאי תקרה דהיא בנסרים שיש בהן ארבעה, והאי פירושא לא נהיר, דהא קשיא בין לרב בין לשמואל. אי לשמואל קשיא כולה מתניתין, היכי סגי בנוטל אחת מבנתים וקל וחומר במפקפק, והא שמואל אמר דאם יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה, אי לרב קשיא דר' מאיר דמכשר הכא בנוטל אחת מבנתים. אלא ודאי פירושא דנהיר הכי הוא, דהויא תקרה העשויה בנסרים דבמסכך בתחלה כשרים לדברי הכל, אי לשמואל בפחות משלשה, אי לרב בפחות מארבעה, והכא איכא תרי פסולי, חד דתעשה ולא מן העשוי קרינן ביה, ותו משום גזרת תקרה, משום הכי בעינן נוטל אחת מבנתים, או מפקפק. לכאורה נראה דמפקפק סגי לתעשה ולא מן העשוי, אבל לא לגזרת תקרה, ונוטל אחת מבנתים נראה דסגי לתרוייהו משום דעביד מעשה ואיכא היכירא, ובגמרא מתפרשא. גמרא. בשלמא לבית הלל דסברי דטעמא משום תעשה ולא מן העשוי, משום הכי סגי ליה בחדא, אי מפקפק עביד ביה מעשה, ואי נוטל אחת מבנתים עביד נמי מעשה, אלא בית שמאי, דבעו תרויהו, מאי קסברי, אי משום תעשה ולא מן העשוי, בחדא סגיא, ואי משום גזרת תקרה, אמאי בעו ליה לתרוייהו, דהא בנוטל אחת מבנתים סגיא, דתו לא קרינן ביה מן העשוי, ותו ליכא גזרת תקרה. לעולם [משום גזרת תקרה] והכי קאמר, אף על פי שפקפק אכתי בעינן שיהא נוטל אחת מבנתים, דמפקפק לא סגי לגזרת תקרה. אי הכי אימא סיפא ר' מאיר אומר נוטל אחת מבנתים ואינו צריך לפקפק, הינו ר' מאיר הינו בית שמאי. הכי קאמר ליה ר' מאיר לר' יהודה, לא נחלקו בית הלל ובית שמאי בדבר זה, דכולהו מודו דלא סגי במפקפק, אלא בנוטל אחת מבנתים דטעמא משום גזרת תקרה. מאי קא משמע לן דר' מאיר אית ליה גזרת תקרה ור' יהודה לית ליה גזרת תקרה, הא אפליגו בה חדא זימנא דתנן מסככין בנסרים וכו', ואוקימנא לה בגזרת תקרה. א"ר חייא רישא בנסרים משופין עסקינן, דחזו לתשמיש, ומשום גזרת כלים נגעו בה, פי' לאו בגזרת תקרה קא מיפלגי, אלא משום גזרת כלים. ולרב יהודה אמר רב דאמר סיככה בחצים זכרים כשרה בנקבות פסולה, ולא גזרינן זכרים אטו נקבות, הכא נמי לא נגזור נסרים משופין אטו כלים. האי דמקשי ליה מדרב יהודה אמר רב ולא מקשה מדרב גופיה דמוקי לה בגזרת תקרה לעיל, משום דפשיטא ליה דהלכה רווחת היא, ומההיא דלעיל לא פשיטא ליה. אלא ודאי על כורחך [רישא] פליגי בגזרת תקרה וסופא משום גזרת תקרא, תרתי למה לי, דהא (לא) אפליגו בה חדא זימנא. סיפא (ל)ר' יהודה היא דקאמר ליה לר' מאיר אמאי קא אסרת בנסרים משום גזרת תקרה, לבית שמאי אית להו לבית הלל לית להו. ואמר ליה ר' מאיר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה, דכולהו אית להו גזרת תקרה והלכך לא סגיא אלא בנוטל אחת מבנתים. ולשמואל דאמר בשאין בהן ארבעה מחלוקת אבל יש בהן ארבעה דברי הכל פסולה, [סיפא] במאי פליגי, פי' בית הלל אמאי סגי להו במפקפק. הכא בבטולי תקרה קא מיפלגי, פי' לאו כדקא סלקא דעתך מעיקרא דמפקפק לאו מהניא אלא לתעשה ולא מן העשוי, אלא דמפקפק מהני נמי לבטולי תקרה. מר סבר, פי' רבי יהודה, במפקפק נמי בטלה תקרה, ור' מאיר סבר דתקרה לא בטלה אלא בנוטל אחת מבנתים בין לבית שמאי בין לבית הלל. ולענין פסקא מכיון דבההיא דלעיל קימא לן כרב דבגזרת תקרה פליגי, וקימא לן כר' מאיר, הלכך לא סגי לן אלא בנוטל אחת מבנתים.
מתניתין. המקרה סוכתו בשפודין, שהם כלים ומקבלין טומאה, (כשרה) או בארכובות המטה, אם יש ריוח ביניהם כמותן כשרה. ופי' שמניח שם פסל, והשתא כשרה באותו פסל עם אותו סכך פסול, אבל אם נוטל סכך ואויר במקומו, פסול שהרי לא יהא צלתה מרובה מחמתה, ולא יהא ראוי לישן תחתיו, אפי' הוא פחות [מג"ט] דבעינן צלתה מרובה מחמתה. וכן הא דקימא לן פחות משלשה כלבוד דמי בסכך פסול הוא, דבעינן לעולם צלתה מרובה מחמתה. והוי יודע דכל היכא דאיכא סכך פסול כלל פסולה דליהוי אין ישנים תחתיו לעולם, ואפילו פחות מארבעה כל היכא דלאו פחות משלשה, והכי מוכח לקמן בהדיא. גמרא. כמותן, לימא תהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע, [דאתמר] פרוץ כעומד, רב פפא אמר מותר, רב הונא בריה דרב יהושע אמר אסור. מאי כמותן ביוצא ונכנס, ואמתא באמתא לא יתיב, וכי קאסר רב הונא בפרוץ כעומד בצמצום.
<h2>דף טו:</h2>
והא אי אפשר לצמצם, אמר ר' אמי במעדיף, רבה אמר אפי' תימא בשאינו מעדיף, היו נתונים שתי נותנן ערב, ערב נותנן שתי. פי' וביוצא ונכנס אליבא דרב הונא, והוא הדין דלרב פפא דמכשר פרוץ כעומד דבעינן מעדיף או שתי וערב דהא אי אפשר לצמצם ואמתא באמתא לא יתיב, וכבר כתבנוה בעירובין בסייעתא דשמיא. פיסקא. או בארוכות המטה וכו'. לימא מסייעא ליה לראמי בר טביומי דאמר סיככה בבלאי כלים פסולה, וארוכות המטה כבלאי כלים דמו. לא, כדאמר ר' חנן בארוכה ושתי כרעים בקצרה ושתי כרעים, הכי נמי בארוכה ושתי כרעים בקצרה ושתי כרעים, וכיון דכן לאו כבלאי כלים דמו.
<h2>דף טז.</h2>
והיכא אתמר דרב חנן, אהה דתניא מטה מיטמאת חבלה ומיטהרת חבלה, פי' מיטמאת כלה כאחד ולא איברין איברין, ומיטהרת נמי כלה כאחד, וכן דין כל דבר שהוא מחוליות אינו מיטהר אלא כולו כאחד, שאם פרקן והטביל חוליותיו אינו טהור עד שיטבילנו כולו כאחד. והתניא מטמאה איברים ומטהרת איברים, א"ר [חנן] התם בארוכה ושתי כרעים בקצרה ושתי כרעים דאכתי חזיא. ולמאי חזיא, גרש"י ז"ל למיתבה אגודא (ולמשרא) [ולמשדא] בה אשלי פי' לסומכה לכותל לאותו צד שהיא חסרה הקצרה, או לאותו צד שהיא חסרה הארוכה, ונמצא נראית כלה שלמה ואפשר לסרגה בחבלים ולישכב ולישב. תניא כותיה דרמי בר טביומי, מחצלת של שיפה ושל גמי, שיריה אף על פי שנפחתו מכשיעור אין מסככין בהן, דסתמן לשכיבה, מחצלת קנים גדולה מסככין בה, ר' אליעזר אומר אם אינה מקבלת טומאה, שעשאה מתחלה לסיכוך, מסככין בה. מתניתין. החוטט בגדיש לעשות לו סוכה אינה סוכה. אוקימנא לעיל אינה סוכה מדינא משום תעשה ולא מן העשוי גופיה. אמר רב הונא לא שנו אלא שאין שם חלל טפח במשך שבעה, אבל יש שם חלל טפח, פי' בגובה, שעשאו מתחלה לשם צל, ומוסיפין על אהל עראי, כשרה.
מתניתין. המשלשל דפנות מלמעלה למטה. דהויא מחיצה תלויה. אם גבוהות מן הארץ שלשה טפחים פסולה. פחות מכן כשרה, דאמרינן לבוד. מלמטה למעלה אם גבוהות מן הארץ עשרה טפחים כשרה. דאמרינן גוד אסיק מחיצתה. ר' יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה עשרה כך מלמעלה למטה עשרה. דאמרינן נמי גוד אחית מחיצתה. הרחיק את הסיכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה. דאויר שלשה פוסל בסוכה. גמרא. במאי קא מפלגי מר סבר, פי', ר' יוסי סבר, מחיצה תלויה מותרת. ומר סבר פי', תנא קמא סבר, אינה מותרת. תנן התם בור שבין שתי חצרות. וכותל מפסיק ביניהם ומחלק הבור. כדי שיוכלו למלאת מכאן ומכאן. אין ממלאין ממנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה עשרה, בין מלמטה. פי' מלמטה למעלה, (ואגמרינן) [ואמרינן] גוד אסיק. ובין מתוך אוגנו. מלמעלה למטה ואמרינן גוד אחית. אמר רשב"ג בית שמאי אומרים מלמטה. עושין למחיצה זו. ובית הלל אומרים מלמעלה. ואמרינן גוד אחית. אמר ר' יהודה לא תהא מחיצה גדולה מן הכותל שביניהם. ואידך סברי דכותל לא מהני, דלא מנכר לשם מחיצה, ובעינא מחיצה דמינכרא.
<h2>דף טז:</h2>
ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ר' יהודה בשטת ר' יוסי אמרה, דאמר, במתניתין, דמחיצה תלויה מותרת. ולא ר' יהודה סבר לה כר' יוסי, ולא ר' יוסי סבר לה כרבי יהודה. לא ר' יהודה סבר לה כר' יוסי. כלומר, בחדא שטתא אזלי, אבל לית להו חד טעמא לגמרי. עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם אלא בעירובי חצרות דרבנן, משום הכי מקילין בהו, אבל סוכה דאוריתא לא לימא. ולא ר' יוסי סבר לה כר' יהודה עד כאן לא קאמר ר' יוסי (התם) [הכא] אלא בסוכה, דאיסור עשה, אבל שבת, דאיסור סקילה, לא לימא. ואיסור סקילה לאו דוקא בדרבנן. אלא הכי קאמר, אבל שבת דחמור, אפילו בעירובי חצרות דרבנן לא לימא. ואם תאמר מעשה שנעשה בציפורי על פי מי נעשה, לא על פי ר' יוסי, דהא אמר דבשבת דחמיר לא לימא. ולא על פי ר' יהודה, דלא היה מוקמה. ותו דעד כאן לא קאמר ר' יהודה אלא בעירובי חצרות, אבל ברשות הרבים לא לימא. אלא על פי ר' ישמעאל בר' יוסי, דכי אתא רב דימי אמר, מעשה בפעם אחת ששכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת, למחר פירשו סדינין על גבי העמודין והביאו ספר תורה וקראו בו. פירסו לכתחלה בשבת, היכי פרסי, אלא מצאו סדינין פרוסין על גבי העמודין והביאו ספר תורה וקראו בו. פי' פרוסין טפח היו, ופרסום אחר כך, דמוסיפין על אהל עראי בשבת, דיקא נמי דפירסו קתני, ועשו לו ארבע מחיצות תלויות. אמר רב חסדא מחצלת ארבעה ומשהו מותרת בסוכה משום דופן, היכי עביד, תלי לה בי מצעי פחות משלשה למעלה ופחות משלשה למטה, דכל פחות משלשה כלבוד דמי, וקא משמע לן נמי דשתי לבוד אמרינן. והלכתא מחיצה תלויה אינה מתרת אלא בפחות משלשה דכלבוד דמי, אלא במים, דקל הוא שהקילו חז"ל במים כדאיתא התם. ואמר ר' יוסי פס ארבעה ומשהו מתיר בסוכה משום דופן, היכי עביד, מוקי לה בפחות משלשה סמוך לדופן, וכלבוד דמי. פי', וסגי לשלישית בטפח. וקא משמע לן דמשך סוכה קטנה שבעה. וכיון דאיכא רובא דדופן ולבוד כשר. ודוקא בפס ארבעה ומשהו, אבל בטפח ומשהו לא סגי לעולם, במוקי לה בי מיצעי בפחות משלשה דהך גיסא, ופחות משלשה דהך גיסא, דאם כן לעיל דמצריך טפח שוחק וצורת פתח, אמאי לא ליתני ריבותא יתירתא, אלא ודאי כדאמינא.
<h2>דף יז.</h2>
מתניתין. בית שנפחת וסיכך על גביו אם יש בין סיכוך ולכותל ארבע אמות פסולה, פחות מכן כשרה. דאמרינן דופן עקומה. וכן חצר שהיא מוקפת אכסדרה. שעוברים בה מבית לבית, וסיכך על גבה, אם יש מן הסיכוך ולכותל וכו'. סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו אם יש תחתיה ד' אמות, תחת סכך פסול זה פסולה, פחות מכן כשרה, דאמרינן דופן עקומה. הא אשמעינן דאמרינן דופן עקומה בתלת, בבית שנפחת, ובחצר המוקפת אכסדרה, ובסוכה גדולה, וצריכי. דאי אשמעינן בית שנפחת, דהני מחיצות לבית הוא דעבידן, אבל חצר המוקפת אכסדרה דכי עבידן מחיצות לאו לאכסדרה הוא דעבידן, אימא לא אמרינן דופן עקומה, קא משמע לן וכו'. אמר רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקא אמרי אויר פוסל בשלשה בסוכה, סכך פסול פוסל בארבעה. פי', ודאי האי פסול דאמר, חוצץ בעי למימר, דמסתמא בסוכה שיש לה שלש דפנות עסקינן ואויר באמצע, אם נשאר מאויר זה לדופן האמצעית כדי שיעור סוכה למה תפסל, ומה אם נטלו כלן כשרה, בשביל שלשה טפחים תפסל, וכן בסכך פסול. אלא ודאי חוצץ בעי למימר, דמיפסיל ממקום אויר ולהלן כלפי רוח רביעית, שאין בה דופן כלל, משום דדופן שלישי שכנגדו, שהוא דופן אמצעי, לא מצטרף תו להכא. ואמינא להו אנא [אויר] דפוסל בשלשה מנא להו, דתנן הרחיק את הסיכוך מן הכותל שלשה טפחים פסולה, סכך פסול נמי לא לפסול אלא בארבע אמות, דתנן בית שנפחת וכו'. אמרו לי בר מההיא, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו משום דופן עקומה נגעו בה. פי', ומן הצד מיירי. ואמינא להו אנא, מה אלו איכא סכך פסול פחות מארבעה, ואויר פחות משלשה, מאי כשרה. ודוקא קתני, דאויר דחמור מצטרף בהדי סכך פסול דקיל טפי, אבל לא מצטרף סכך דקיל בהדי אויר. מלייה בשפודין מאי פסולה. דהשתא איכא סכך פסול דארבעה. ולא יהיה אויר הפוסל בשלשה כסכך פסול הפוסל בארבעה. ויצטרפו ותפסל. ואמרו לי אי הכי לדידך נמי, מה אלו איכא סכך פסול פחות מארבע אמות, ואויר פחות משלשה, מאי כשרה, מלייה בשפודין מאי פסולה, לא יהא אויר וכו'.
ואמינא להו אנא מאי האי, בשלמא לדידי משום שיעורא ולאו שיעורא הוא, וכיון דלא שוו שיעוריהו לא מצטרפי. פי', בשלמא לדידי סכך פסול משום שיעור מקום הוא, ואויר משום הפלגה, משום הכי כיון דלאו משום חד טעמא נינהו לא מצטרפי. אלא לדידכו דאמריתו דטעמא דסכך פסול ואויר, תרוייהו משום הפלגה, מה לי הפליגו בסכך פסול, מה לי הפליגו בסכך פסול ואויר. ורבנן דבי רב לא אהדרו ליה מידי להא, דסבור דכיון דלא שוו שיעוריהו לגמרי, דזה בשלשה, וזה בארבעה, לא מצטרפי. אמר ליה אביי לרבה אי הכי לדידך נמי נהי דלא שוו שיעוריהו בסוכה גדולה, בסוכה קטנה ודאי משוו שוו. פי', דטעמא דתרוייהו בסוכה קטנה משום הפלגה, ובסוכה קטנה נמי פסיל בשלשה בין אויר בין סכך פסול. אמר ליה התם לאו משום שיעורא הוא, אלא משום דליכא הכשר סוכה הוא. וכל היכא דלא שוו שיעוריהו לא מצטרפי. הא ודאי מקשה לרבנן דבי רב דאמרי דכל היכא דהוי משום חד טעמא [לא] מצטרפי. והתנן הבגד, שלש[ה] על שלש[ה], למדרס. השק, ארבע[ה] על ארבע[ה], העור חמשה על חמשה, המפץ ששה על ששה. וכולהו משום טומאת מדרס. ודוקא קתני בגד דחמור עם שק דקיל מיניה טפי ושק עם עור דקיל מיניה, והוא הדין בגד עם עור דקיל טפי, דחמור מצטרף עם הקל ממנו קאמר תנא דמצטרפין. והא לאו [שוו] שיעורייהו לגמרי. בשלמא לרבה ניחא כיון דכולהו מטמאין מדרס. ומשני, התם כדקתני טעמא, אמר ר' שמעון מה טעם הואיל וראויין לטמא מושב. לרבה מפרש לה הואיל דטומאת כלן טומאת מדרס, ורבנן דבי רב לימרו הואיל ושיעורן שוה לטמא מושב. כי הא דתנן, בכלים, המקצע מכולן טפח על טפח טמא. פי', מאחד מכולן לאחר שניטמא הרי הוא עדיין טמא. משום דחזי לטלותו על גבי החמור. פי', במקום מושב. וכיון דעבד בה מעשה ואחשביה להכי ואיהו חזי להכי חשיב וטמא. ומדאשכחת דשיעורן שוה במקצע (דאחד) [מאחד] מכלן טפח על טפח, מצטרפין. בסוריא מתנו לה להא שמעתא בהאי לישנא, דמוקמי בפלוגתא דרבה ורבנן דבי רב. בנהרדעא, לא מתנו לה להאי שמעתא הכי, אלא מוקמי לה בפלוגתא דרב ושמואל, ומתנו אמר רב הונא אמר שמואל סכך פסול פוסל באמצע בארבעה טפחים, משום שיעור מקום חשוב, מן הצד בארבע אמות, דאמרינן דופן עקומה. ורב אמר בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות. תנן נתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים כשרה ובלבד שלא יישן תחתיו. בשלמא לרב משום הכי כשרה, דלא מפסלה אלא בארבע אמות. אלא לשמואל קשיא. דהא אמר דסכך פסול פוסל באמצע בארבעה טפחים. הכא במאי עסקינן מן הצד. דאי באמצע ליתה כשרה. תא שמע שני סדינין מצטרפין שני נסרים אין מצטרפין, ר' מאיר אומר נסרים כסדינין. ומשמע דחיבור לא מהני להו לפסול אי מחבר להו בשפודין של ברזל, דאי הכי, לא הוה מישתמיט תלמודא מיניה. בשלמא לרב ניחא, ומאי מצטרפין מצטרפין לארבע אמות. אלא לשמואל קשיא, אי אית בהו ארבעה למה להו צירוף. אי דלית בהו ארבעה קנים בעלמא נינהו. ומשני לעולם דאית בהו ארבעה, ומאי מצטרפין מצטרפין לארבע אמות מן הצד.
<h2>דף יח.</h2>
תא שמע סיככה בנסרים של ארז שיש בהן ארבעה פסולה, אין בהן ארבעה רבי מאיר פוסל ור' יהודה מכשר. ומודה ר' מאיר שאם [יש] בין נסר לנסר כמלא נסר, שמניח פסל ביניהן וכשרה. בשלמא לרב ניחא. דכיון דליכא משום גזרת תקרה, תו לא מפסלא סוכה, וסבר דארישא קאי איש בהן ארבעה. אלא לשמואל אמאי כשרה. ומשני רב הונא בריה דרב יהושע דהכא בסוכה דהויא שמנה אמות על שמנה אמות מצומצמות עסקינן, דיהיב נסר ופסל מהאי גיסא, ונסר ופסל מהאי גיסא, וכל נסר ארבעה טפחים, וכן בכל פסל, ויהיב נמי נסר ופסל נסר ופסל מהאי גיסא, דהוו להו פחות מארבע אמות דהך גיסא, ופחות מארבע אמות דהך גיסא, ואמרינן דופן עקומה, ופשו להו שני פסלים באמצע, דהוו להו שמנה טפחים, וכיון דאית בהו הכשר סוכה, כשרה. הוא הדין דמן הצד אפילו כולו בנסרים כשרה, כיון דלא הוו ארבע אמות, אלא דנקט לה בכי האי גוונא, כי היכי דליפשו ליה שני פסלים באמצע, דהוו שיעור סוכה. והשתא לענין הלכתא לא מספקינן, דדופן עקומה הלכה היא בכל מקום וסוגיין בגמ' הלכך באמצע לעולם בארבעה טפחים (כשרה) [פסולה], מן הצד בארבע אמות. ומפלוגתיהו קימא לן כלישנא דסוריא, כי היכי דתיקום הלכתא כרבנן דבי רב, וכשמואל נמי אליבא דלישנא דנהרדעא, וטפי עדיף לדחויה ללישנא דנהרדעא, דקימא לן כרב באיסורי, והלכך קימא לן כרבנן דבי רב, ודלא כרבה.
אמר אביי אויר [שלשה] שפוסל בסוכה גדולה מיעטו בין בקנים, דחזו, בין בשפודין, דלא חזו, הוי מיעוט. דתו ליכא אויר שלשה, וסכך פסול ואויר אין מצטרפין כלל, כיון דלא שוו שיעוריהו, כדאיתא לעיל, כל שכן הכא דסכך פסול שקל יותר ממנו, אינו מצטרף עמו לפסול. בסוכה קטנה, בקנים דחזו, הוי מיעוט, דאמרינן לבוד. בשפודין, לא הוי מיעוט. דאכתי לא הויא שיעורא דסוכה בסכך כשר. והני מילי, דאמרינן דבקנים הוי מיעוט, דוקא מן הצד, אבל באמצע, פליגי בה רב אחא ורבינא. חד אמר יש לבוד באמצע. והינו רבינא, כדאמרינן דכל התורה כלה רבינא לקולא ורב אחא לחומרא. וחד אמר אין לבוד באמצע. מאי טעמא דמאן דאמר יש לבוד באמצע, דתנן קורה היוצאה מכותל זה ואינה נוגעת בכותל אחר, וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל אחר ואינן נוגעות זה בזה, אם יש בין זה לזה שלשה טפחים צריך להביא קורה אחרת, פחות מכן אין צריך להביא אחרת, דאמרינן לבוד. ואידך שאני קורה, דעירובין דרבנן. אבל בסוכה דאוריתא לא אמרינן. מאי טעמא דמאן דאמר אין לבוד באמצע. דתנן ארובה שבבית וכו'. אנן ידעינן דכל טומאה שאין לה חלל טפח ופותח טפח, הוי טומאה רצוצה, ובוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע. והיכא דאית לה פותח טפח בלא חלל טפח לא מהני מידי, דלעולם בוקעת ועולה. יש לה חלל טפח ואין לה פותח טפח, בוקעת ועולה כנגד כל החלל עד לרקיע. יש לה חלל טפח ופותח טפח, אין בוקעת ועולה כלל, ואינה מטמאה אלא מה שמאהלת בו. ופותח טפח מביא את הטומאה מבית לבית לטמא באהל, אבל לא לאויר. ותנן ארובה שבבית ויש בה פותח טפח, ומיירי בשיש עוד בבית פתחים וחלונות שבהן פותח טפח. טומאה בבית, כנגד ארובה טהור, שאינה מביאה טומאה לאויר. ודוקא כנגד ארובה, אבל לא על ארובה ממש, דמיטמא באהל. טומאה כנגד ארובה, כל האהל כולו טהור, דתו לא מאהיל, כיון דכלה כנגד ארובה. אבל לעולם טומאה כנגד ארובה כל מה שהוא כנגד ארובה טמא, משום אהל עד לרקיע. אין בארובה פותח טפח, טומאה בבית כנגד ארובה טהור, דאפילו מבית לבית אינו מביא טומאה אלא בפותח טפח טומאה כנגד ארובה כל הבית טהור. כיון דלא מאהיל כלל, וכנגד ארובה טמא משום מאהיל. ומתניתין דהתם לאו הכי היא, דמילי טובא בין יש בה לאין בה, אלא דתלמודא נקט מאי דמבעי ליה. ודכותה בתלמודא איכא טובא. קתני מיהת דכל הבית טהור. ולא אמרינן לבוד באמצע. והלכתא לבוד באמצע כרבינא, ואמרינן שאני הלכות טומאה, דהכי גמירי להו. דרש ר' יהודה בר' אלעאי בית שנפחת וסכך על גביו כשרה. דאמרינן דופן עקומה. אמר ליה ר' ישמעאל בר' יוסי רבי פרש כך אמר (רבא) [אבא] ד' אמות פסולה, פחות מד' אמות כשרה.
<h2>דף יח:</h2>
איתמר סיכך על גבי אכסדרה שיש לה פצימין כשרה. דפצימין מתירין משום דופן, כיון דאיכא שתי דפנות. אין לה פצימין, אביי אמר כשרה, אמרינן פי תקרה יורד וסותם, ודוקא בתקרה דהויא בנין קבוע אבל סוכה דהיא בנין עראי, לא אמרינן פי סכך יורד וסותם, דאם כן תו לא בעינן דפנות. וכי אמרינן נמי פי תקרה יורד וסותם הני מילי בדופן אחד בלבד אבל לא ביותר מכן. ורבא אמר פסולה, דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם. אמר ליה רבא לאביי לדידך דאמרת פי תקרה יורד וסותם, אפילו נפחתה דופן אמצעית, נימא פי תקרה יורד וסותם. אמר ליה בהא מודינא לך דהוה ליה כמבוי מפולש. ודוקא בשאין לה פצימין, אבל יש לה פצימין אפילו בנפחתה דופן האמצעית כשרה. ומיהו דוקא דאיכא שתי דפנות, ואיכא מחיצות דמנכרן, דכיון דכי אין לה פצימין לא שרינן אפילו במקום דופן אחד בדופן האמצעית, מסתיין ביש לה פצימין, (דמשכשרינן) [דמכשרינן] בדופן האמצעית, ומיהו דוקא במקום דופן אחד. לימא דאביי ורבא בפלוגתא דרב ושמואל קא מפלגי דאתמר אכסדרה, פי', ברשות הרבים, ויש לה שלש דפנות ואין לה דופן רביעית, רב אמר מותר לטלטל בכולה, ושמואל אמר אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות. אליבא דרב דאמרינן פי תקרה יורד וסותם. אליבא דשמואל כולי עלמא לא פליגי. דהא אמר דלא אמרינן פי תקרה.
<h2>דף יט.</h2>
כי פליגי אליבא דרב אביי דאמר כרב, ורבא אמר לך עד כאן לא קאמר רב התם אלא דהני מחיצות לאכסדרה הוא דעבידן, אבל הכא דהני מחיצות לאו לסוכה הוא דעבידן, לא לימא. תנן וכן חצר שהיא מוקפת אכסדרה, ואי אמרת פי תקרה יורד וסותם, הכא נמי לימא פי תקרה יורד וסותם, וליתכשר נמי בחד דופן מיחת בטפי מארבע אמות. תרגמה רבא אליבא דאביי בשהשוה את קרוייו. ולא מינכר פי תקרה. ומתניתין דנקטה בכי האי גוונא ולא נקטה בשלא השווה את קרויו, ואפי' בהרחקת ארבע אמות כשרה, משום פי תקרה יורד וסותם. משום ריבותא אתא לאשמועינן, דכי האי גוונא מכשרינן בכולה ארבע מחיצות משום דופן עקומה, ולא מצי למנקטה בהרחקת ד' אמות ומשום פי תקרה יורד וסותם, משום דלא אמרינן לה אלא בחד דופן כדפרישנא לעיל. ומיהא איכא לאוכוח' דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אלא בחד דופן. והלכתא כרבא. הלכך אין לה פצימין פסולה, יש לה פצימין כשרה. רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מסכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין, א"ל לא סבר ליה מר אין לה פצימין פסולה, אחוי ליה נראה מבחוץ ושוה מבפנים. שיש לה פצימין נראין מבחוץ ולא מבפנים.
תאנא פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה, מאי פסל היוצא מן הסוכה, אמר עולא קנים היוצאים מאחרי הסוכה. פי', אחורי סוכה, קרוי אחורי דופן האמצעי, ומיירי שאין לה אלא שלש דפנות, ומוקי לה שיש לה כל הכשר סוכה, וריבותא דמהו דתימא הני מחיצות לאו לסוכה היוצאת עבדינן קמ"ל. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו לא נצרכה אלא לקנים היוצאים לפני הסוכה. פי', במקום פלוש הסוכה ברוח רביעית, שאין שם דופן כלל. ומשכא ואזלא חד דופן בהדייהו. והא ניחא למ"ד בעינן צורת פתח, הני מילי בעיקר סוכה, אבל בפסל דלא חשיב לא. ולמאן דאמר דלא בעינן, משום דכיון דאיכא היכירא בסכך שמשלים ומפסיק למקום ששתי הדפנות מגיעות, אפי' הכי כשרה כיון דמשכא חד דופן. מהו דתימא לית בה הכשר סוכה צריכה. ורבה בר בר חנא אמר לא נצרכה אלא לסוכה שרובה צלתה מרובה, ומיעוטה חמתה מרובה. ומיירי בשכל אחד לבדו. מהו דתימא נפסול הך מיעוטא, קמ"ל. ור' אושעיא מוקי לה בסכך פסול פחות מג' בסוכה קטנה. ואמר ליה רב הושעיא ולא יהא אלא אויר, אפי' בסוכה קטנה מי פסיל. והא אמרינן לבוד. א"ל אויר מצטרף. פי', אמרינן לבוד. ואין ישנים תחתיו, דקאמר, היכי אפשר למידמך תותי ד' פושכי או תלתא, אלא מראשו הוא שלא ינחנו תחת סכך פסול זה. ומי איכא מידי דאיצטרופי איצטרוף והוא עצמו אינו כשר. אמר רב יצחק בן אלישיב טיט הנירוק יוכיח, שמצטרף לארבעים סאה, והטובל בו לא עלתה לו טבילה.
<h2>דף יט:</h2>
מתניתין. העושה סוכתו כמין צריף, כזה: או שסמכה לכותל, ר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירים. גמ'. תניא ומודה ר' אליעזר שאם הגביהה מן הקרקע טפח. דאותה הגבהה עולה לגג. או אם הפליגה מן הכותל טפח שהיא כשרה. דבגג טפח סגי ליה, דהאי שיעורא חשיב אהל. ורבנן כל שפועי אהלים כאהלים דמו. ור' אליעזר נמי מודה בהכי דשפועי אהלים כאהלים דמו, אלא דבעי גג לחשיבותא, דבעינן מיחת האי חשיבותא לגבי סוכה, דליהוי לה גג טפח ראוי. ורבנן דאמרי כאהלים דמו, דוקא כשעשה דפנות אלו בדבר שמסככין בו, שהרי דפנות עולות לסכך. אבל עשאן בדבר שאין מסככין בו, זו הסוכה אינה כלל. ודוקא נמי בשיש [ב]דפנות אלו כדי שיעור דופן וסכך, דהינו י"ז טפחים, עשרה למחיצה וז' לסכך. אבל פחות מכן פסולה, דהא ליכא שיעור סוכה. וכן נמי לר' אליעזר דסגי ליה בגג טפח, דוקא בדאיכא הני, דעשה דפנות בדבר שמסככין בו, ויש בדפנות אלו י"ו טפחים חוץ מטפח זה שעומד לגג, אבל בפחות מכן פסולה, ושיהא בהן גג טפח עם כל זה, דלא סגי לעולם בלא כל הני. וכי אמרינן לעיל דופן עקומה בד' אמות, הני מילי בשדופן זה בסכך פסול, אבל עשאה בדבר שמסככין בו, אפי' מאה אמה כשרה, שכל מה שיצטרך לדופן עולה לו לסיכוך, וכן נראה נכון. אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה גני בכילת חתנים בסוכה, א"ל כמאן כר' אליעזר. פי', ודאי כר' אליעזר דבעי קביעות לגבי סוכה, וכיון דבעי קביעות לסוכה לא אתי כילה דאיהי אהל עראי ומבטל לסוכה שהוא קבע, כדחשיב ליה ר' אליעזר לעיל, דסוכה דירת קבע בעי לה. דאי רבנן דאמרי סוכה דירת עראי, אתיא כילה ומבטלה סוכה. שביק מר רבנן ועביד כר' אליעזר, א"ל בריתא אפכא תניא ר' אל[י]עזר מכשיר וחכמים פוסלין, והלכתא כר' אליעזר, וכמתניתין.
מתניתין. מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה. ואין מסככין בה. דאין מסככין בדבר המקבל טומאה. עשאה לסיכוך מסככין בה, ואינה מקבלת טומאה. ר' אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה, עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה, עשאה לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. גמ'. הא גופה קשיא, אמרת עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה, הא סתמא לסיכוך היא עומדת. והדר תני לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה, הא סתמא לשכיבה. קשיא סתמא אסתמא. לא קשיא, רישא בגדולה. וסתם גדולה לסיכוך. וסיפא בקטנה, וסתם קטנה לשכיבה. אי הכי אימא סיפא ר' אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה וכו'. האי אי הכי לאו דוקא, דאפי' בלאו קושיא דרבנן קשיא ליה לר' אליעזר. אלא אי הכי לאו דוקא. אי נמי הכי קאמר, אי הכי דסגי לך בהאי תירוצא דסתם גדולה לסיכוך סתם קטנה לשכיבה, אכתי קשיא לר' אליעזר. ואיכא נוסחי דלא גריס בהו אי הכי. ומשני בגדולה כלי עלמא לא פליגי, בקטנה דסתמא לסיכוך פליגי. ת"ק סבר סתם קטנה נמי לסיכוך. ועשאה לסיכוך דת"ק הכי קאמר, סתם עשייתה לסיכוך עד שיעשיה לשכיבה, וכיון דהאי תירוצא לא קאי, לא איכפת ליה למימר.
<h2>דף כ.</h2>
אמר ליה אביי אי הכי ר' אליעזר אחת גדולה ואחת קטנה. אחת קטנה ואחת גדולה מיבעי ליה. פי', לעולם ודאי דחמיר טפי תאני בסיפא כי הכא, דקטנה דחמירה טפי תאני בסיפא. אלא הכי קאמר כיון דקטנה באה ללמוד מן הגדולה, הלמד היה לו לומר בראש ואשכחן דכותה בתלמודא דמסכת זבחים [צ"ב ע"ב] אי הכי א' הנאכלות וא' הפנימיות, א' הפנימיות וא' הנאכלות מבעי ליה. ועוד דכי פליגי בגדולה הוא דפליגי, ור' אליעזר לחומרא, דתניא מחצלת קנים גדולה מסככין בה, ר' אליעזר אומר אם אינה מקבלת טומאה מסככין בה. אלא אסיק רב פפא דלא פליגי בקטנה דכולי עלמא סתמא לשכיבה, כי פליגי בגדולה, ור' אליעזר לחומרא, דת"ק סבר סתם גדולה לסיכוך. ור' אליעזר סבר סתם גדולה נמי לשכיבה, ומאי עשה לשכיבה, סתם עשייתה לשכיבה, עד שיעשנה לסיכוך. ת"ר מחצלת של שיפה ושל גמי גדולה מסככין בה. דסתמא לסיכוך. קטנה אין מסככין בה, דסתמא לשכיבה. של קנים ושל חילת, גדולה מלשון גדילים [דברים כ"ב]. מסככין בה. פי', שאינה עשויה לשכיבה. ארוגה. פי', מתוקנת ועשויה בעינן, אין מסככין בה, דסתמא לשכיבה. ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו אחת זו ואחת זו מסככין בה, וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו. תנן התם כל החוצלאות טמאות טמא מת דברי ר' דוסא. יש שמטמא טמא מת ואינו מטמא שאר טמאות. כלומר, דאינו מטמא טומאת מדרס, דגבי מדרס בעינן מיוחד לישיבה. וסבר ר' (יוסי) [דוסא] דהני לא קיימן לישיבה כדלקמן. וחכמים אומרים מדרס. דסברי דמיוחדות לישיבה. כל שמטמא מדרס מטמא שאר טמאות ואפי' פשוטי כלי עץ שאינן מקבלין טומאה כשמשתמש בהן בשום מלאכה, אם ייחדן לישיבה מטמאין מדרס ואחר שהגיעו לטומאת מדרס. וכן כל שאר טומאות, דתנן כל המטמא מדרס מטמא טמא מת. מאי חוצלות מזבלי. פי' כלי הרועים ופעמים שמניחים תחת מראשותיהם. ולפיכך הן מטמאות מדרס. ריש לקיש אמר מחצלות ממש. ואזדא לטעמיה דאמר ריש לקיש הריני כפרת ר' חייא ובניו, שבתחלה נשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה, חזרה ונשתכחה עלה הלל הבבלי ויסדה. כדאמרינן [פסחים ס"ו ע"א] נתעלמה הלכה מבני בתירה והלל החזירה, חזרה ונשתכחה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה. לאו דוקא יסדוה, שהרי בימי ר' חייא תמן הוה רבי וגדולי חכמי התלמוד. אלא מפני שמעתא זו שאמרו שישרה בעיניו אמר דיסדוה.
וכן א"ר חייא ובניו לא נחלקו ר' דוסא וחכמים על מחצלות של אושא שהן טהורות, דלא עבידי כלל למדרס. ועל של טבריא שהן טמאות, דלמדרס עבידי. לא נחלקו אלא על שאר מקומות, מר סבר, פי' ר' דוסא, כיון דלא גנו כולי עלמא עליהו כשל אושא דמו, ואינן טמאות מדרס, אלא טמא מת. ורבנן סברי כיון דמיקרי וגנו עליהו, כשל טבריא דמו, וטמאות אף מדרס. ומי אמר ר' דוסא הכי, דמקבלי שום טומאה אפי' טומאת מת, והתנן, וכן היה ר' דוסא [אומר] כדבריו. דאחד זו ואחת זו מסככין בה, ובודאי כיון דמסככין בה אינה מקבלת שום טומאה בעולם. ומשני הא דאית ליה גדנפא, דהוא בית קיבול. פי', כי אמרינן דטמאות טמא מת בדאית להו בית קיבול. וכי אמרינן דמסככין בה, בדלית ליה גדנפא. והא קמ"ל דכי לית ליה גדנפא טהורות מכלום. מיתיבי חוצלות של שעם ושל גמי ושל שק ושל ספירה, שער הסתפרות הסוס, ולפיכך קורא אותה ספירה. טמאות טמא מת, וחכמים אומרים מדרס. פי' אף מדרס, כדאמרינן לעיל. בשלמא למ"ד מזבלי, פי' ילקוט הרועים, של שעם ושל גמי חזו לכנתא דפירי, לסלי פירות גסים. של שק ושל ספירה לגואלקי וצני, לסלי פירות דקים. אלא למ"ד מחצלות, בשלמא של שק ושל ספירה חזו לפראסי ונפואתא, פי' למסך, ולנפה, של שעם ושל גמי למאי חזו, לגזיאתא, פי' לכסות בה גיגית של שכר. וצ"ע פראסי דמפרשי' מסך, היכי טמאה, דהא לית ליה גדנפא, [ד]היכי משכחת מסך שיש לו בית קיבול. ועוד שנראה מן ההלכה שאינו ראוי לדבר אחר, שמא הוא בלא גדנפא מן הטעם שאמרו ביום טוב [ביצה י"ד ע"ב] מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו. אלא אי קשיא הא קשיא, דאמרינן חזו לגזיאתא דמפרשי' גיגית של שכר, קשיא דהא במסכת כלים [פכ"ד מ"י] אמרינן שלש מחצלאות הם, ואמרינן העשויות לכסות בהן גיגית של שכר טהורות מכלום, וא"כ היאך אומ' שמטמאין טומאת מת, וכל זה צריך עיון. תניא מסככין בבודיא. פי' מחצלת. ואם יש בה קיר אין מסככין בה, דמקבלת [טומאה] ותו לא מידי.
<h2>דף כ:</h2>
הישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו. דאתיה מטה ומבטלא לסוכה, כיון דקביעא. ובגמרא מוקי לה במטה עשרה. ואף על גב דבפרקין קמא [י' ע"ב] אמרינן דקנופות אף על גב דלא גביהי עשרה פסלי לסוכה כיון דקביעי, ומטה נמי קביעא. שאני מטה הואיל ולגבה עשויה, דאף על גב דקביעא אהני לן מיחת הואיל ולגבה עשויה דאי לית בה עשרה, אהל עראי חשבינן לה, ולא מבטלא לסוכה. ואמר ר' יהודה נוהגין הינו לישן תחת המטה בפני הזקנים ולא אמרו לנו וכו'. ר' יהודה פליג אתנא קמא. אמר ר' שמעון מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שישן לו תחת המטה. אמר רבן גמליאל לחכמים ראית(י)ם טבי עבדי שהוא חכם ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה, וישן תחת המטה. דאיתקוש לנשים, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. קשיא לן וטבי היכי עבד הכי, והא אף על פי שהוא פטור, אי הוה עביד שפיר קא עביד, וצד מצוה קא עביד, דהא אמרינן [קידושין ל"ו ע"א] נשים סומכות רשות, ואי סלקא דעתך לית בהו מצוה היכי סומכות, הוה ליה משתמש בקדשים ואסור, אלא לאו שמע מינה (דבר) [דצד] מצוה איכא בעשייתן, אי נמי דאמרינן דמניחות תפלין, כדאמרינן [עירובין צ"ו ע"א] דמיכל בת כושי היתה מנחת תפלין ולא מיחו בה חכמים, ואי ליכא צד מצוה בעשייתן, היכי שרי להו לאנוחי תפלין דקדישי טובא, הלכך טבי אמאי לא יתיב בסוכה אף על גב דמיפטר. משני בירושלמי [ה"א] דשלא לדחוק את החכמים היה עושה כן, שלא היתה הסוכה יכולה להחזיקן אלא בדוחק. ובעי התם, וישב לו מחוץ, רוצה היה טבי לשמוע דברי חכמים, או לשמש את רבו. לפי דרכנו למדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו. משיחתו של רבן גמליאל, כדאיתא בגמרא. גמרא. תרגמה שמואל במטה עשרה. דבפחות מכן לא אתיא ומבטלא סוכה. והא דשמואל דהכא ליתה ענין כלל לטעמא דלעיל [י' ע"א] דסוכה שתחת הסוכה, דהאי תרגומה דשמואל דהכא ליכא מאן דפליג עליה כדלעיל דאיכא פלוגתא עליה, דחד אמר טפח וחד אמר ארבעה. דהתם הוא בסוכה שתחת הסוכה, שזה סכך כשר, ודין הוא שיבטל זה את זה, אבל בסכך פסול כגון מטה לא מבטל לה לסוכה, אלא בשיעור חשוב כעשרה. מידי דהוה אבגדיו שאין מבטלין. והינו דאיצטריך קרא למעוטי סוכה שתחת הסוכה, דסלקא דעתך אמינא דכיון דסכך זה סכך כשר, אפי' סוכות הרבה זו תחת זו כלן כשרות, קא משמע ל בסכת כתיב, כלומר בסכה אחת ולא שתים ולא שלש סוכות. תניא אחד חור שחררוהו מים או שרצים או שאכלתה מלחת. מלשון ארץ מלחה [ירמיה י"ז]. פי' נרקבת ונפסדת. וכן של אבנים וכן סואר של קורות. פי' שיש תחתיהם מקום אהל. מאהיל על הטומאה. שאם יש טומאה בצד אחד וכלי בצד אחר, הכלי טמא, שמאהיל עליו. דכיון שיש לה חלל טפח, מאהלת כנגד כל החלל. ר' יהודה אומר כל אהל שאינו עשוי בידי אדם. פי' לשם אהל, והכי מוכחא שמעתין לקמן. אינו אהל.
<h2>דף כא.</h2>
מאי טעמא דר' יהודה יליף אהל אהל ממשכן. כתיב הכא [במדבר י"ט] אדם כי ימות באהל, וכתיב התם, גבי משכן, [שמות מ'] ויפרש את האהל על המשכן, מה להלן בידי אדם אף כאן בידי אדם. ורבנן אהל אהל רבה. דהא כתיב נמי [במדבר שם] כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא, לרבות אפי' שאינו עשוי בידי אדם. וקשיא לן הכא מסוגיא דשבת [כ"ז ע"ב], דאמרינן התם, כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן, ואמרינן בגמ' יליף אהל אהל ממשכן מה להלן של פשתן אף כאן של פשתן. ומקשי עלה אי מה להלן חוטן כפול ששה, אף כאן חוטן כפול ששה, אהל אהל ריבה, ואי אהל אהל ריבה אפי' כל מילי נמי, אם כן גזרה שוה למה לי, ואהני לן גזרה שוה דלא אמרינן כל מילי אלא פשתן, ואהני לן ריבויא דאהל אהל דלא בעינן שזורין, וחוטן כפול ששה. והכא נמי איכא למפרך לר' יהודה דיליף ממשכן ולא דריש ריבויא דאהל אהל, אי מה להלן של פשתן וחוטן ששה אף כאן של פשתן וחוטן ששה. ולרבנן נמי דדרשי ריבויא, אם כן גזרה שוה מאי אהני ליה. ויש לומר, שזו אינה ענין כלל לההיא, דהתם מיירי לענין טומאת אהלים עצמן דהינו אהל פשתן, והכא מיירי לענין טומאת הנאהלין תחת האהל. וטומאת נאהלין לאו מפרשת טמא מת גמרינן לה, אלא ממצורע, דכתיב גביה (טמא יהיה) [מחוץ למחנה] מושבו [ויקרא י"ג], מדכתיב מושבו ולא כתיב אהלו, שמע מינה כל מילי נמי. וילפינן ממצורע, טמא במצורע טמא כאן, מה טומאה האמורה במצורע כל דבר במשמע, אף כאן כל דבר. ולאו דנילף עיקר טומאת מת מתחלתו ממצורע, דאם כן הוה ליה טומאת מת וטומאת מצורע שוות לגמרי, ויש כמה הפרישין בדינין שלהן כדמפריש בדוכתיהו. אלא כדקא אמינא, דכיון דטמא רחמנא הכא והכא, ילפינן האי מהאי. הלכך ר' יהודה הכי קאמר, אף על גב דגזרה שוה דמת ודמשכן ליתה אלא לענין מאהילין, מהניא לן מיחת לענין נאהלין, דבעינן עשוי בידי אדם, כיון דמאי דקא נקיט גזרה שוה בידי אדם הוא עשוי. ורבנן סברי דלא לענין נאהלין ריבתה תורה אהל אהל, דהכי כתיב בהדיא ריבויא לענין נאהלין כל הבא אל האהל וכל אשר באהל, דגמרינן מינה דאפי' אינו עשוי בידי אדם מטמא באהל. וסבר רבי יהודה כל אהל שאינו עשוי בידי אדם אינו אהל. ורמינהי, חצרות היו בירושלים ובנויות על גבי הסלע, מקום שאין לחוש לקבר (סלע) [התהום]. ואף על פי כן היה תחתיהן חלול, שאלו היה שם [קבר] לא יהא בוקע, שהיה שם חלל טפח ופותח טפח. ומביאין לשם נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות בניהם לפרה. שהיו מזומנים אלו לשאוב המים שהיו מזין על כהן השורף את הפרה והיו משמרין אותן מן הטומאה כמה שאפשר, דבתוספתא [פ"ג ה"ב] אתמר שלא היו מגדלין אותן שם אלא כבן שש כבן שבע, קודם שיבואו לידי קרי. אבל לשומרן מן הטומאה מן הכל אי אפשר, שהרי טמאין מלידת אמן וצריכין להטביל. ונראה שהיו לשם מקוואות, אלא שהיו עושין כמה שאפשר. וכשבאין לשאוב את המים היו באין בשוורים ועל גביהם דלתות, מפני שאינן מקבלות טומאה. ודוקא דלתות שלא היו מיוחדות לכך, דאם כן היו מטמאות מדרס, וכל המטמא מדרס מטמא טמא מת. אלא דלתות שאינן מיוחדות למדרס. והיו מושיבין את התינוקות על גביהם וכוסות של אבן (על גביהן) [בידיהם]. שאינן מקבלות טומאה. הגיעו לשילוח ירדו למים ומלאו ועלו, דכל כי האי פורתא במיא לא חיישינן, וישבו על גביהן. ר' יוסי אמר. דאפילו במים נמי חיישינן, אלא לא היו יורדין, שבמקומן היו יושבין ומשלשלין וממלאין, מפני קבר (התחום) [התהום]. וזה שהיו מחמירין כל כך בענין פרה. לא היו מחמירין אלא בטהרת הכהן השורף בלבד, מפני שהיו מקילין בה בצד אחר, שהיו שורפין אותה בטבול יום, להוציא מן הצדוקים שהיו אומרים (במקורבי) [במעורבי] שמש היתה נעשית. והם היו מזין עליו ז' ימים קודם לשריפה (שכל) [מכל] מי חטאת שהיו לשם פי' מכל אפרי פרות, וביום השביעי היו מטמאין אותו בשרץ, וטובל ושורף את הפרה. וכדי להראות בה חומרא, היו עושין בה זו מפני אותה קולה שהיו נוהגין בה. קתני מיהת אמר רבי יהודה לא היו מביאין דלתות אלא שוורים. והני שוורים דאהל שאינו עשוי בידי אדם, וקאמר דבשוורים סגי. והשתא לא נחית למידק אמאי לא היו מביאים דלתות אלא שוורים, ולקמן דייק הכי. כי אתא רב דימי אמר רבי אלעזר מודה רבי יהודה כמלא אגרוף. דכיון דמקום חשוב הוא, אף על פי שאינו עשוי בידי אדם, קרוי אהל, ומביא טומאה. דייקא נמי דקתני סיפא. דחור שחררוהו מים, מודה רבי יהודה בשקיפין ובנקיקי הסלעים. מפני שיש בו מלא אגרוף אף על פי שאינו עשוי בידי אדם. הכי גרסי' בנוסחי דוקאני וכן מצאתיה בספרי ספרד וכן עיקר, דסיפא דההיא מתניתין היא. והרי דלת שיש בה אגרופין. פי', דמסתמא רחבה היתה כדי שלא יצא מגופו של תינוק כלום לחוץ. וקתני לא היו מביאין דלתות. אמר אביי לא הוצרכו להביא דלתות אלא שוורים. רבא אמר דוקא קתני. לא היו מביאין דלתות כל עיקר מפני שדעתו של תינוק גסה עליו, שמא יוציא ראשו, או אחד מאיבריו, חוץ לדלת, ומיטמא בקבר התהום.
<h2>דף כא:</h2>
תניא נמי הכי לא היו מביאין דלתות כל עיקר, וכו'. אלא שוורים המצריים שכריסותיהם רחבות וכו'. והרי מטה שיש בה כמה אגרופין, וקאמר [רבי] יהודה נוהגין היינו לישן תחת המטות בפני הזקנים בסוכה. שאני מטה הואיל ולגבה היא עשויה. והא (שג"כ) שוורים לגבן הם עשויין, ומסיק, שאני שוורים הואיל ומגינין על בני מעים שלהן. פי' דשדרתן שהתינוקות עליה עומדין, מגינה על בני מעיין שלהן. ואשכחן דאיקריא סוכה, דכתיב [איוב י'] ובעצמות וגידין תסוככני. ואיבעית אימא, רבי יהודה לטעמיה דאמר סוכה דירת קבע בעינן, ולא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע. דמטה כיון דלגבה היא עשויה, אהל עראי חשבינן לה. והא רבי שמעון דסבר דסוכה דירת קבע בעינן. כדאיתא פ"ק [ז' ע"ב], וקאמר אהל עראי אתי ומבטל אהל קבע. ור' יהודה סבר לא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע. ואמר ר' (יהודה) [שמעון] מעשה בטבי וכו'. תניא אמר רבי שמעון משיחתו של רבן גמליאל (וכו') למדנו שני דברים. למדנו שעבדים פטורים מן הסוכה. ולמדנו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו. ולימא מדבריו. אמאי נקט לשון משיחתו. מילתא אגב אורחיה קא משמע לן דאמר רב אחא בר אדא אמר רב מנין שאפילו שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, שנאמר [תהלים א'] ועלהו לא יבול, אפי' שיחה בטילה שלו שהיא מותר כעלה, לא יבול, דלמדין ממנה.
מתניתין. הסומך (מטתו) [סוכתו] בכרעי המטה כשרה. רבי יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד פסולה. בגמ' מפרש טעמיה דר' יהודה, חד אמר לפי שאין לה קבע, ופרש"י ז"ל לפי שנטלת היא עם המטה לפיכך פסולה, ואינו נכון, שהרי סוכה העשויה בראש העגלה ובראש הספינה כשרה, ואף על פי שמטלטלת עמה. אלא פירשו בירושלמי [ה"ב] לפי שאין לה חלל עשרה טפחים, שהרי מגב המטה עד הסכך אין שם עשרה, וזה העושה כן טועה במה שידוע שמטה אינה מבטלת בחלל סוכה, והתם הוי בסוכה דעלמא, אבל הכא במסכך על המטה, גבה של מטה חשיב קרקע סוכה, ולית לסוכה זו חלל ראוי. והראב"ד ז"ל פי' והוא נכון, שלא קבע הסוכה על המטה, אלא שסמכה עליה, ואם המטה זזה כלל, הרי הסוכה נופלת, והינו לפי שאין לה קבע, שהמטה עומדת לינטל, ותפול הסוכה כיון שאינה אלא סמוכה שם, שהמטה עומדת להנטל ולא בקביעותא. גמרא. מאי טעמא דר' יהודה, פליגי בה ר' זירא ור' אבא בר ממל, חד אמר לפי שאין לה קבע. וחד אמר מפני שמעמידה בדבר המקבל טומאה. ומה שפסול לסכך, פסול גם כן להעמידו בו, משום דמחזי למסכך בו ואתי למטעי לסכך בו. וכי אמרינן [לעיל י"ב ע"א] וכולן כשרין לדפנות, דוקא בשאינו מעמיד סכך בהן. והא דאמרינן לקמן [כ"ב ע"ב] שתים באילן ואחת בידי אדם, שתים בידי אדם ואחת באילן כשרה, ואין עולין לה. לא בעי למימר שיעמיד סכך באילן, אלא שעושה קרקע הסוכה באילן, ונועץ קונדיסין בקרקע הסוכה ומסכך על גבן. ואף על גב דקימי קונדסין עילוי אילן, כולי האי לא חיישינן, דהאי מעמיד דמעמיד הוא. ודיקא נמי דקתני ועולין לה, אלמא שקרקע הסוכה בנוי באילן. וההיא נמי דהעושה סוכתו בין האילנות ואילנות דפנות לה כשרה, בשלא העמיד סכך באילנות. מאי ביניהו. איכא בניהו, כגון שנעץ ארבעה שפודין של ברזל, וסיכך על גבן. למאן דאמר לפי שאין לה קבע הרי יש לה קבע, לכל הפירושין. למאן דאמר שהוא מעמידה בדבר המקבל טומאה, עדיין מעמידה בדבר המקבל טומאה. אמר אביי לא שנו אלא סמך, אבל סיכך על גבי המטה כשרה. לרש"[י] ליכא לתרוצה. ולירושלמי איכא למימר סיכך עליה שעשה לה חלל עשרה כשרה. ולפירוש הראב"ד ז"ל אבל סיכך, שנעץ קונדיסין וקבעם יפה וסיכך על גבן, שאם תנטל המטה תנטל הסוכה עמה כשרה, דליכא משום ספיקא כלל, דהא יש לה קבע, ומעמידה בקונדסין שאינן מקבלין טומאה. ואף על גב דר' יהודה ורבנן הלכה כרבנן, בהא מיסתברא כר' יהודה, דסוגיין כותיה.
<h2>דף כב.</h2>
מתניתין. סוכה המדובללת שצלתה מרובה מחמתה כשרה. והמעובה כמין בית, אף על גב שאין הככבים נראין מתוכה כשרה. גמרא. מאי מדובללת. רב אמר עניה. ומאי מדובללת (ומאי) מדולדלת, פי' שסככה דק וקלוש ביותר. וחדא קתני, מדובללת שצלתה מרובה מחמתה כשרה. ושמואל אמר קנה עולה וקנה יורד. ומאי מדובללת מבולבלת, ותרתי קתני. מדובללת, שקנה עולה וקנה יורד, או מדולדלת שצלתה מרובה כשרה. אמר אביי לא שנו אלא (בין ש) [שאין בין] זה לזה ג' טפחים. בין קנה העולה לקנה היורד. אבל יש ביניהם ג' טפחים פסולה. ואף על פי שאם ישתוו זה לזה תהא צלתן מרובה. ואמר רבא וכי יש ביניהן ג' דאמרת דפסולה, לא שנו אלא שאין בגגן טפח, אבל יש בגגן טפח, אפי' גבוהין הרבה זה מזה, כשרה, דאמרינן חבוט רמי. כלומר, חבטם והשלכן זה כנגד זה, וישתוו, דכיון דאית בגגיהו טפח הוה ליה דבר חשוב, ואמרינן חבוט רמי. ומנא תימרא, דתניא קורות הבית והעליה שאין עליה מעזיבה והן מכוונות. של בית כנגד של עליה לגמרי, כזה: טומאה תחת אחת מהן. פירוש, מן התחתונות. תחתיה טמא. פירוש, היה בקרקע בית טומאה כנגד ראשה של קורה, וכלי כנגד אמצעיתה למטה בקרקע הבית, או כנגד הכלי, טמא, שמאהלת עליו. בין העליונה לתחתונה ביניהן טמא. פי', כלים שבין העליונה לתחתונה טמאין, ולא תחתיהן ועל גביהן. טומאה על גבי העליונה מכנגד[ה] ועד לרקיע טמא. אם יאהיל כלי עליה, אפי' עד לרקיע טמא. היו העליונות כבין התחתונות. שקורות העליה כנגד חלל שיש בין התחתונות, כזה: טומאה תחתיהן כל הבית כולו טמא. דרואין את העליונות כאלו הן למטה, ומאהילות לגמרי שכלו תקרה, דאמרינן חבוט רמי. ותאני עלה, במה דברים אמורים בשיש בהן טפח. באלו התחתונות, (דאית ליה) [דאי לית] בהו טפח, טומאה תחתיהן, טומאה בוקעת ועולה כנגדה עד לרקיע כמי(ן) שאין לה אהל כלל, ואינה מטמאה כלים שבצד אחר כנגדה. וביניהן פותח טפח, בין התחתונות. אבל אין ביניהן פותח טפח. גם כן אין בעליונות טפח, שהרי כבין התחתונות הם. טומאה תחתיהן, תחתיהן טמא. שיש בהן טפח. ביניהן. פי', וכלים שיש בקרקע הבית בין זו לזו. ועל גביהן טהור. דלית ליה מאהיל כלל. ולא דמי האי ביניהן לביניהן דלעיל, דביניהן טמא דקתני לעיל רצה לומר בין התחתונות לעליונות, והאי רצה לומר בין קורה לקורה. אלמא אית בהו טפח, אמרינן חבוט רמי. לית בהו טפח, לא אמרינן חבוט רמי, שמע מינה. איכא דאמרי דכי אמרינן כשיש בהן טפח בעליונות, דוקא בשאין בהם יתר על טפח, שאם יפילום יקבעו לגמרי בין תחתונות, ויהיו תמים מלמעלה. אבל יש בהן יתר על טפח, אף על פי שסותמות הפותח שבין התחתונות, כיון שאינן יכולות להקבע בשווי לא אמרינן. ואיכא דאמרי, דכיון דסתמי פותח טפח שבין תחתונות אמרינן חבוט רמי, וכן נראה נכון. יתיב רב כהנא וקאמר לה להא שמעתא. אמר ליה רב אשי לרב כהנא, וכי לית בגגן טפח במילי אחריני לא אמרינן חבוט רמי. והתנן, קורה היוצא מכותל זה וכו'.
<h2>דף כב:</h2>
וכן שתי קורות המתאימות. פי', שוות זו לזו. לא בזו לקבל אריח. שהוא חצי לבינה, ולבינה שלשה טפחים על שלשה, נמצא אריח רחבו טפח ומחצה, וארכו שלשה. אם מקבלות אריח לרחבו טפח. פירוש בין שתיהן, שיפסד מן האריח אצבע בקורה זו ואצבע בקורה זו, וישאר טפח. אין צריך להביא קורה אחרת. להכשיר מבוי שהכשירו בלחי ובקורה, וכיון דמקבלות אריח לרחבו טפח כשרה, דהויא לה מחיצה מעלייתא. ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. רבן גמליאל מיקל יותר, ואומר אם מקבלות אריח לארכו שלשה כשרה, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. היתה אחת למעלה ואחת למטה, ומכוונות, שאם תפול תהא זו אצל זו, רואין את העליונה כאלו היא למטה ואת התחתונה כאלו היא למעלה, ושתיהן שוות, או את התחתונה קאמ'. ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים, שכן פסולו של מבוי. או התחתונה למטה מעשרה, ושוב אין מצטרפות. הא שתיהן בתוך עשרים אמרינן חבוט רמי, ואף על גב דאין בגגן טפח. תריץ ואימא הכי, ובלבד שלא תהא עליונה למעלה מעשרים, אלא בתוך עשרים, והתחתונה סמוכה לה בפחות מג'. ויש לה גג טפח ויותר דאמרינן לבוד. ובלבד שלא [תהא] התחתונה למטה מעשרה אלא למעלה מעשרה, ועליונה סמוכה לה בפחות מג'. אבל שלשה, כיון דאין בגגן טפח, לא אמרינן חבוט רמי.
ושצלתה מרובה מחמתה כשרה. הא כי הדדי מאי פסולה, ותנן באידך פרקין ושחמתה מרובה מצלתה פסולה, הא כי הדדי כשרה. לא קשיא כאן מלמעלה כאן מלמטה. כי אמרינן שצלתן מרובה מחמתה כשרה הא כי הדדי פסולה, למעלה על גבי הסכך, שאם שוין מלמעלה, מלמטה תהא חמתה מרובה, וכי אמרינן כי הדדי כשרה מלמטה. דכי שוו למטה, למעלה צלתה מרובה. היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלרע. פירוש, איסתירא סלע, שהוא ד' זוזים. וקשיא לן שמעת מינה איסתירא רב מזוזא, והא אמרינן [קידושין י"א ע"ב] עבידי אינשי דקרו לפלגי זוזא איסתירא. איכא למימר דהא והא עיקר, דההוא זוזא, בעי למימר זוזי צורי שהוא ד' זוזים, הוא ח' סלעי מדינה, נמצא זוז צורי שני סלעי מדינא, וחצי זוז צורי סלע מדינא. והיינו איסתירא דמדינא פלגי בזוזא דצורי. והכא בעי למימר בזוז מדינא וסלע מדינא. והמעובא כמין בית וכו'. תנו רבנן אין ככבין נראין מתוכה כשרה. ככבים, פי' ניצוצות החמה, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. והלכה כבית הלל.
מתניתין. העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשרה ועולין לה ביום טוב. אידי דקתני סיפא אין עולין תנא הכא עולין, דבהני ליכא גזרה כלל. בראש האילן או על גבי גמל כשרה, ואין עולין לה ביום טוב. משום גזרה. שתים בידי אדם [ואחת באילן או שתים באילן] ואחת בידי אדם כשרה. ואין עולין לה ביום טוב. פרישנא לה שקרקע הסוכה סומך בראש האילן, ונועץ קונדיסין ומסכך על גבן. דייקא נמי דקתני עולין. כדי שלא יעמיד סכך בדבר שמקבל טומאה ובדבר שאינו ראוי לסכך. וכי חיישינן להכי, דוקא במידי דאיכא למיטעי, כגון אילן ושפודין, אבל בדבר שאין עולה על דעת שיסכך בו, לא גזרינן. והרי אנו סומכים סוכתנו תמיד בכותלים, דאין לך אדם שיחשוב שמסככין בתקרה. שלש בידי אדם ואחת באילן כשרה ועולין לה ביום טוב, זה הכלל כל שאלו ניטל האילן ויכולה לעמוד בפני עצמה, כשרה ועולין לה ביום טוב.
<h2>דף כג.</h2>
גמרא. מתניתין מני ר' עקיבא היא וכו'. ואסיקנא מפלוגתא דר' עקיבא. והכי גרסינן אמר אביי אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה דברי הכל פסולה. דלא חשיבא למידי. יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דיבשה, ואינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דים. דלעולם דים אלים טפי. כולי עלמא לא פליגי דסוכה מעלייתא היא. ביכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים, דאלים טפי. ר"ג סבר סוכה דירת קבע בעינן, וכיון דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים, לאו קבע חשבינן לה. ור' עקיבא סוכה דירת עראי בעינן, וכיון דיכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה כשרה. בראש האילן או על גבי גמל וכו'. מתניתין מני ר' מאיר היא, דתניא העושה סוכתו על גבי בהמה ר' מאיר מכשיר ור' יהודה פוסל. מאי טעמא דר' יהודה דכתיב [ויקרא כ"ג] בסוכות תשבו שבעת ימים, סוכה דחזיא לשבעה שמה סוכה, דלא חזיא לשבעה לא שמה סוכה. ובהמה אינה ראויה לשבת שהוא בא לעולם בתוך שבעה, וכמי שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה חשבינן לה. ורבי מאיר הא נמי מדאוריתא מחזא חזיא, ורבנן הוא דגזרו בה. הא רבי יהודה נמי מודה בהכי, דמדרבנן הוא דאסירא, וסבר כיון דרבנן גזור בה תו לא חזיא כלל, וכמדאוריתא דמיא.
תנו רבנן עשאה לבהמה דופן לסוכה, ר' מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר, שהיה רבי מאיר אומר כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו דופן לסוכה, ולא לחי למבוי. שהכשירו בלחי, ולא פסין לביראות, פרישנא להו (כת"ק) [בפ"ק] [ז' ע"ב]. ולא גולל לקבר. פירוש נסר הקבוע בארון על גבי מת שאינו עומד לינטל, או כיסוי לקבר הסמוך למת שאינו עומד לינטל, והוא מיטמא משום טומאת מת, ומטמא אחרים במגע. וההיא דאמרינן [ברכות י"ט ע"ב] מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים, והיו כהנים המדלגים, והיאך היו עושין כן והרי הן מוזהרין על הטומאה. יש לומר שלא הוזהרו אלא על טומאת מגע מת לבד, ולא על שאר טומאות. מאי טעמא דרבי מאיר אביי אמר גזרה שמא תמות. ושוב אין לה מחיצה עשרה. רבי זירא אמר גזרה שמא תברח. ואין לה דופן כלל. ואסיקנא, דלא פליגי בפיל קשור, דלא חיישינן למידי. ובפיל ואינו קשור, דחיישינן לבריחה. אלא כי פליגי בבהמה קשורה, למאן דאמר שמא תמות חיישינן, ואף על גב דמתח לה באשלי, זמנין דכווצא כי מייתא וליכא מחיצה ראוייה. למאן דאמר לשמא תברח, לא חיישינן. ולשמא תמות לא חייש(י') מאן דאמר שמא תברח, דמיתה לא שכיחא כבריחה, ולדילמא רבעה לא חייש שמתח לה באשלי מלעיל. ורווחא דביני כרעי, עביד לה בהוצא ודפנא, והלכתא כר' יהודה.
<h2>דף כג:</h2>
ומי אמר אביי דרבי מאיר חייש למיתה ורבי יהודה לא חייש. והתנן בת ישראל שנשאת לכהן, והיא אוכלת בתרומה בשבילו. והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים. דלא חיישינן למיתה. ורמינן עלה הרי זה גיטך שעה אחת לפני מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד(י). דחיישינן למיתה, והרי היא זרה ואסורה. ותירץ אביי לא קשיא הא דאמר דלא חיישינן למיתה ר' מאיר היא, דלא חייש למיתה. והא דאמר דחיישינן, ר' יהודה היא דחייש למיתה. דתנן הלוקח יין מבין הכותיים. הא מיירי בערב שבת בין השמשות שאין לו פנאי לעשר, ומיירי במקום שאין שם גוי, דכותי אינו מקפיד על מגע גוי. וסבר לה כמאן דאמר כותיים גרי אמת הן, ומיירי קודם שגזרו עליהם. ולוקחו בשעה שאין לו פנאי לבודקו לכותי להשקותו ממנו, שאלו היה לו פנאי היה סומך עליו. או אפשר שאם היה לו פנאי לבודקו אין סומכין עליו, דדילמא כותיים סברי לה כמאן דאמר [ב"מ פ"ח ע"ב] עשר תעשר [ואכלת] ולא מוכר, תבואת זרעך ולא לוקח. היאך יעשה שיוכל לשתות ממנו אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה. בלוקח מאה לוגין, ותרומה בבינונית אחד מחמשים, לפיכך אומר שני לוגין וכו'. לא שיקבע להן מקום שהרי שנינו [תוספתא דמאי פ"ח הי"ד] קרו לה שם מפיה לא ישתו משוליה, משוליה לא ישתו מפיה, מפני שמשקין מעורבין הן. אלא אומר בתוכו, ולמוצאי שבת כשמעשר אומרים הוברר הדבר למפרע שאלו הן של תרומה. עשרה מעשר ראשון. האי עשרה עשרה קטנים שהרי לא נשארו בה אלא צ"ח לוגין, ואם יותר משלו, אין ראוי, דהוה ליה מרבה במעשרות, ופירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין, שהרי טבל יש בתוכן, ולא יוכל לוי לאכלן, אלא עשרה קטנים. וכן תשעה מעשר שני. מיחל ושותה מיד. פרש"י ז"ל מיחל מחלל מעשר שני על מעות שבידו כיון שאפשר לו בחילול, דכל היכא דאיכא לתקוני מתקנינן ולא סמכינן אבקיעת הנוד. ולא נהירא, דמעשר (ראשון) [שני] צריך לקבוע לו מקום כשרוצה לחללו. ואם תאמר הכא נמי קובע לו מקום לצפונו או לדרומו, אכתי מאי תקנתא איכא, דהא קאי אספק טבל משום בקיעת הנוד מתרומה ומעשר ראשון, ולא תקנת ולא מידי. ומשום הכי מפרשי מיחל מתחיל ושותה מיד, ולמוצאי שבת כשמפרישין, אמרינן הוברר הדבר למפרע שאלו הן, ויש נוסחאות שכתוב בהן מוהיל, פי' מוזיג. דברי ר' מאיר, דסבר דלא חיישינן לבקיעת הנוד ור' יהודה חייש.
<h2>דף כד.</h2>
ומשני איפוך אוקמתיה דאביי דכהן, ואוקמה דההיא דלעיל דתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה רבי מאיר פוסל, ורבי יהודה מכשיר. אלמא שמעת מינה דרבי מאיר חייש למיתה כדקאמר אביי לעיל, ורבי יהודה לא חייש למיתה. ואלא קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה, קשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר, מהא דהלוקח יין דרבי מאיר לא חייש, ורבי [יהודה] חייש. אמר לך רבי מאיר מיתה שכיחא, בקיעת הנוד לא שכיחא, אפשר דמסר ליה לשומר. ורבי יהודה נמי טעמיה גבי הלוקח לאו משום דחייש למיתה, אלא דאין ברירה, דלא אמרינן הוברר הדבר וכו'. ורבי יהודה לא חייש למיתה. והתנן רבי יהודה אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות אשתו. גבי כהן גדול ביום הכפורים, שצריך שתהא לו אשה, שנאמר [ויקרא ט"ז] וכפר בעדו ובעד ביתו. הא איתמר עלה, מעלה עשו בכפרה, להחמיר בה.
<h2>דף כד:</h2>
משום ר' יוסי הגלילי אמרו אף אין כותבין עליו גטי נשים. מאי טעמא דרבי יוסי הגלילי, דכתיב [דברים כ"ד] וכתב לה ספר, מנין לרבות כל דבר, תלמוד לומר וכתב לה מכל מקום, אם כן מה תלמוד לומר ספר [וכו']. קשיא והא (ד)אמרינן כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, ספר לבד. איכא למימר דהא איכא נמי כלל אחרינא ונתן בידה, וכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כספר, מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל, אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל וכו'. דתניא הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין. על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם, אין זה כריתות. שהרי אין לו כריתה לגט זה, שהרי (בידו) [בידה] לבטלו בכל יום. והאי דקאמר לבית אביך, לבית זה של אביך קאמרינן שאסורה בו לעולם. אבל אמר לה לבית אביך סתם, הרי זה כריתות, דאפשר שימות אביה(ם) ואין הבית שלו עוד, אלא לבית זה קאמר לה. עד שלשים יום הרי זה כריתות. שאם לא הלכה בתוך שלשים יהא גט.
מתניתין. העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה. ופירוש, כשאינו מעמיד הסכך באילנות, דהא אמרינן לעיל כל הפסול לסכך פוסל גם כן להעמיד סכך. גמ'. אמר רב אחא בר יעקב כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה. פי', שהרוח מנענעה. פסולה. (ד)תנן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה, והרי אילנות דרוח מצויה מנענעתן. ומשני בקשין. שאין רוח מצויה מנענעתן. והא איכא נופו, דנקיט לה בהוצא ודפנא. ולא חיישינן דילמא אתי לאשתמושי באילן. ומסיק הכי בכל מאי דאקשי ליה דעביד ליה בהוצא ודפנא, בהיה שם אילן או גדר או מחיצת קנים נידון משום דיומד, פי' מחיצת הקנים כגון קנים הדקרין. תא שמע אילן המסך על הארץ אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים מטלטלין תחתיו. ומוקי לה בהוצא ודפנא. אי הכי (אלמא) [אלמה] אמר רב הונא בריה דרב יהושע אין מטלטלין תחתיו יותר מבית סאתים. ואי דנקיט ליה בידי אדם בהוצנא ודפנא, אמאי אין מטלטלין תחתיו כל מה שהוא.
<h2>דף כה.</h2>
משום דהואי דירה שתשמישה לאויר. פי', כל דירה שאין עשויה לדור בה בקבע, שמא תשמישה לאויר, ואין מטלטלין בה יותר מבית סאתים. תא שמע שבת בתל וכו'. ומוקי לה בהוצא ודפנא. מתניתין. שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה. חולים ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. דתשבו כעין תדורו בעינן. אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה. דאכילת עראי לא שמה אכילה. גמ'. מנא הני מילי. דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. דתניא, בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. ובלכתך בדרך, פרט לחתן. מכאן אמרו הכונס את הבתולה פטור, ואת האלמנה חייב. מאי משמע. דבשלמא בשבתך בביתך ממשמע שפיר רשות, ולאפוקי עוסק במצוה. אבל בלכתך בדרך מאי משמע. אמר רב פפא כדרך מה דרך רשות אף כל רשות. חייב, לאפוקי האי דבמצוה עסיק. מי לא עסקינן דבמצוה קא עסיק. פירוש, אדרבה אפכא מסתברא, בלכתך בדרך, אפי' לדבר מצוה חייביה רחמנא. אם כן לכתוב קרא בלכת. דמשמע כל הליכה, מאי בלכתך, בלכתך דידך הוא דמחייבת, כשההליכה לצרכך אבל בלכת מצוה פטירת. אי הכי מאי איריא בתולה. פירוש, השתא סבר דחתן נמי משום דעוסק במצוה הוא דמיפטר, ומקשינן אפילו כונס אלמנה נמי במצוה קא עסיק, אמאי מחייב. והוא הדין דקשיא למאי דמשמע ליה דמשום עוסק במצוה הוא, תרי קראי למה לי. וליכא למימר קא משמע לן דמהליכה פטור, ואף על גב דלא התחיל. דהא ליתה דהליכה היינו אתחלתא, והא פשיטא. ומשני לאו כדקא סלקא דעתך, דחתן משום טירדא הוא דאפטר, ולאו משום עוסק במצוה שכבר נעשית מצותו, וכונס בתולה טריד ובאלמנה לא טריד. והינו דאימעיט מדכתיב ובלכתך בדרך, דמסתמא איכא טירדא והכי קאמר בטירדא דידך מחייבת, בטירדא דמצוה פטירת. הכי משמע לן אמסקנא דאמרינן הכא טריד טרדא דמצוה, אבל אכתי לא משמע לן, דפרכינן אי משום טירדא הוא. אפילו טבעה ספינתו בים דטריד הכי נמי דפטור, אלמה אמר רבי אבא בר זבדא אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין, שנא' בהן פאר, לאו מטעמא דנאמר בהן פאר, אלא מטעמא דאמרינן לקמן מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל. אלא טעמא משום דנקיט בהו פאר ואבל אינו ראוי לפאר. (ומשום) [ומשני] דהתם טריד טירדא דרשות הכא טריד טירדא דמצוה. והעוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא, מהתם נפקא. דכתיב [במדבר ט'] ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, אותן אנשים מי היו. האי דבעי אותן אנשים מי היו, וכי תימה היו בששים ריבוא אם היו שם טמאי מת. אלא משום דקאמר לקמן דמיירי בשחל שביעי שלהן להיות בערב פסח, ורוצין לאכול בלילה בפסח, ובשעת שחיטת הפסח לא היו ראויין, ואמרו למה נגרע, וכי היה אדם בישראל באותה שעה שלא היה יודע שטמא מת אינו ראוי לאכול בקדשים, אלא מפני שהיו ראויין לערב אמרו למה נגרע, ומי היו אלו ששאלו חכמה בדרך זו. נושאי ארונו של יוסף היו. ובודאי לא היו מתעסקין בו אלא אנשים חכמים וידועים. דברי ר' יוסי הגלילי.
<h2>דף כה:</h2>
רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקים בנדב ואביהוא. וחל שביעי שלהן להיות בערב פסח. הוא הדין דרבי יוסי הגלילי נמי הכי קאמר דמיירי שחל שביעי שלהן בערב הפסח, ואף על גב דהתם בפסחים תלי לה בדרבי עקיבא, לאו למימרא דרבי יוסי נמי לא מוקי לה בהכי, אלא מכיון דאיהו אמרה תלי לה בדידיה. רבי יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו יכולין היו ליטהר. שהרי עמדו שם קרוב ל(ו') [י'] חדשים. אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו ליטהר. שהרי בא' בניסן מתו נדב ואביהוא. וכיון שהיה להם פנאי לא היו מביאים עצמן לבית הספק. אלא קוברי מת מצוה היו. פירוש, לאו מת מצוה, אלא מתיהן קורא מת מצוה, לפי שמצוה להטמא לקרובים, דדרשינן [סוטה ג' ע"א] לה יטמא מצוה. וחל שביעי שלהן להיות ערב פסח, דכתיב [במדבר ט'] ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא, ביום ההוא אין יכולין, אבל למחר יכולין לעשות. מקרא גופיה דייק, והיו טהורין לערב, וטומאה זו נקראת טמא שרץ, שצריך הערב שמש וטהור, והם לא שאלו בשעת טומאתן אם יטמאו אם לאו, שברור היה להם שאפילו ידחה הפסח בשביל טומאתן פטורין, דהעוסק במצוה פטורין מן המצוה, ולאחר כן שאלו אם נדחה פסח אם לאו, דמספקא להו טמא שרץ אם שוחטין פסחו וזורקין דמו כדי שיהא הוא מותר באכילתו בערב. אלמא העוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא. צריכי. דאי אשמעינן קריאת שמע משום דליכא כרת, אבל פסח דאיכא כרת אימא לא, קא משמע לן. ואי אשמעינן פסח משום דא[כ]תי לא מטא זמן חיוביה, בשעת טומאה, אבל קריאת שמע דמטא זמן חיובה, אימא לא, צריכא. והינו דקא משמע לן דכל העוסק במצוה פטור מן המצוה, ואפילו זו שעוסק בה, קלה ממנה, ולא עוד אלא שאסור לו להניחה.
גופה אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל מצות האמורות בתורה, חוץ מן התפלין, שנאמר בהן פארך. וטעמא דמדקאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך, את הוא דמחייבת, אבל כולי עלמא פטירי. ואם תאמר, אי הכי האנק דום דאמר ליה רחמנא ליחזקאל שהוא אסור בנתינת שלום, הכי נמי דיחזקאל הוא דמחייב הא כולי עלמא פטירי, וליתה דכולי עלמא בנתינת שלום אסירי כשהן אבלים. ואיכא למימר דאכתי לא אמר ליה רחמנא מתים אבל [לא] תעשה דהכי הוא סידורא דקרא, האנק דום כשאר אבלים, ואחר כך אמר לו מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעלך תשים ברגלך שמע מינה. והני מילי ביום ראשון. זה יום המיתה וקבורה, אבל כל שאר ימים חייב. ואמר ר' אבא בר זבדא אבל חייב בסוכה. פשיטא, מהו דתימא הואיל ואמר רבא מצטער פטור מן הסוכה, האי נמי פטור, דמצטער הוא, קא משמע לן הני מילי צערא דממילא, אבל האי הוא מצער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה. ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורין מן הסוכה כל שבעה משום דבעו מיחדא ואין שמחה אלא בחופה ואין שמחה אלא במקום סעודה. ופטירי משום טעמא דתשבו כעין תדורו. וליעבדו חופה בסוכה, אמר אביי משום ייחודא. שלעולם הסוכה עומדת במקום מיוחד ושמא יתיחד אדם עם הכלה. ורבא אמר משום צער חתן. לעלות לסוכה ולירד ממנה. ואיכא ביניהו דנפישי בני גנאנא משום ייחוד ליכא, משום צער חתן איכא. אמר רב זירא אנא אכלי בסוכה, וחדאי בחופה, כל שכן דחדי לי ליבא, דהא מקיימנא תרתי. תנו רבנן חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורין מן התפלה. שהיא מדרבנן. ומן התפילין, מפני שצריך ליזהר בהן יותר. וחייבין בק"ש. משום דמדאוריתא היא. ולא פטירי משום עוסק במצוה פטור מן המצוה, דמשעת נשואין נעשית מצותו.
<h2>דף כו.</h2>
משום רבי שילא אמרו חתן פטור. אפי' מקריאת שמע, משום טירדא. דרבי שילא סבר דכל שבעה טריד. ופליגא דרבנן דאמרי ד' לילות. וכל בני חופה חייבין בקריאת שמע, ופטורין מן הא[ח]רות, דרבנן נינהו, ורבנן פטרינהו. תניא ר' חנניא בן עקיבא אומר כותבי ספרים תפלין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן וכל העוסק במלאכת שמים, לאתויי מוכרי תכלת, פטורין מקריאת שמע מן התפלה מן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה, לקיים דברי רבי יוסי הגלילי דאמר העוסק במצוה פטור מן המצוה. תנו רבנן הולכי דרכים ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה. הולכי דרכים בלילה פטורין בלילה וחייבין ביום. פי' בעת נוחם. והולכי לדבר מצוה פטורין בין ביום בין בלילה. והוא שיהיה ענין שאם יתעכבו לישב בסוכה יתבטלו מאותה מצוה. כי הא (דאמ') [ד]רב חסדא ורבה בר רב הונא כי עיילי לשבתא ברגלא, גאנו ארקתא דנהרא. פי' על שפת הנהר, כדי שיהיו מהר בבקר לדרשא, אמרי שלוחי מצוה אנן ופטרינן. תנו רבנן שומרי העיר ביום פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה טעמא דכולהו דתשבו כעין תדורו בעינן, ובזמן שדרכן לעמוד בבתיהן חייבין בסוכה. שומרי גנות ופרדסין פטורין מן הסוכה, בין ביום ובין בלילה. ולעבדו סוכה התם וליתבו ואכלי. אביי אמר תשבו כעין תדורו, ולאו אורח דירה בגנות. ורבא אמר פרצה קורא לגנב. פירוש, לא פליג רבא אטעמיה דאביי דכולהו מודו (וכולי עלמא) בתשבו כעין תדורו, וכמה דיני לעיל מהאי טעמא. אלא הכי קאמר, דרבא סבר דכי האי גוונא שפיר הוי כעין תדורו, אלא דכיון דאיכא פסידא בישיבתו בסוכה, שמא יבואו גנבים ויגנבו הפירות ואמר אין רואני, בכי האי גוונא לא אמרינן כעין תדורו. ואיכא ביניהו דקא מנטר כריא דפירי, ומקום פלוש הסוכה כנגדו, משום פרצה קורא לגנב ליכא דהא שומר קא חזי ליה, משום תשבו כעין תדורו מפטר. חולים ומשמשיהן פטורין מן הסוכה. תנו רבנן חולה שאמרו לאו חולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חש בראשו ואפילו חש בעיניו. וכן הלכה. רב שרא ליה לרב אחא ברדלא למגנא בכלתא משום בקי. פירוש, זבובין או יתושין שהיו מצערין אותו. רבא שרא ליה לרב אחא בר (אדא) [אבא] למיגנא לבר ממטללתא משום סירחא דגרשא. שהיה אותו ריח מצערו. רבא לטעמא דידיה דאמר מצטער פטור מן הסוכה. והתנן חולים פטורין חולים אין, מצטער לא. אמרי חולה הוא ומשמשיו, מצטער הוא ולא משמשיו. וכולהו משום תשבו כעין תדורו.
אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה. וכמה, אמר רב יוסף תרי או תלת ביעי. מתקיף לה אביי והא זמנין סגיאין סגי לאיניש בהכי והוה ליה סעודת קבע. אלא אמר אביי כדטעים בר בי רב ועייל לכלה. זהו כביצה. תנו רבנן אוכלין עראי חוץ לסוכה ואין ישנים עראי חוץ לסוכה. מאי טעמא אמר רב יוסף שמא ירדם. פירוש, שכיון שמתנמנם שוב אין בידו שיעור. אמר ליה אביי, ואלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפלין, ליחוש שמא ירדם. טעמא שלא ישן שנת קבע בתפלין, משום הפחה, ולא [חיישינן] דיפיח אלא בשנת קבע ולא בשינת עראי, משום הכי קאמר ליה ליחוש שמא ירדם, ואתי לידי הפחה. א"ר יצחק במוסר שינתו לשומר. שיעירהו אם ירדם. מתקיף ליה רב משרשיא, ערביך ערבה צריך. שמא ירדם שומר עצמו. אלא א"ר יוחנן במניח ראשו בין בריכיו. שלעולם לא ירדם כשעומד בדרך זה. רבא אמר לפי שאין קבע לשינה. פירוש לאו משום גזרה הוא דשמא ירדם, דמדינה אסור שאין לה קבע, וכל שינה חשוב קבע, דלפעמים דיו לאדם בשינה מועטת, הלכך לענין סוכה אסור, אבל לענין תפלין דמשום הפחה, קבע אסור עראי מותר. ולהאי פירוש תסתיים הא דתפלין במניח ראשו בין בריכיו. וכי אסרינן שינת קבע הני מילי בדבר שהשינה גופה היא אסורה, כגון ישן חוץ לסוכה שהוא אסור, וכן בתפלין שאסור לישן בהם מפני קדושה שלהם, אבל כשאין האיסור בשינה גופה לא חיישינן, כגון נשבע (שלא יעשה) [שיעשה] דבר אחד בחצי הלילה, אין אומרים לא ישן מראש הלילה שמא ישן באותה שעה, דשינה אינה אסורה לו כלל, אלא שצריך לו להזהר שיהא נעור באותה שעה, ואם יזהר יזהר. תני חדא ישן אדם בתפלין שינת עראי אבל לא שינת קבע. ותניא אידך בין קבע בין עראי. ותניא אידך לא קבע ולא עראי. לא קשיא הא דנקיט להו בידיה, לא קבע ולא עראי, שמא יפלו מידו ויתבזו. הא דמנחי ברישיה, עראי, ולא קבע שמא יפיח. [הא] דכריך להו בסודרא, בין קבע בין עראי, כיון שהן עומדין דרך כבוד. וכמה שינת עראי כדי הילוך מאה אמה. והם מאה פסיעות בבינונית. תניא נמי [הכי] הישן בתפליו וראה קרי לא יאחוז בקציצה. פירוש הלוח שבה הבתים מפני קדושתן. אלא אוחז ברצועה, דלא קדישא כולי האי דברי רבי יעקב. דסבירא ליה דמותר לישן בהם שינת קבע.
<h2>דף כו:</h2>
וחכמים אומרים ישן אדם בתפלין שינת עראי ולא קבע. ובשינת עראי לא אתי לידי קרי. וכמה שינת עראי כדי הילוך מאה אמה. כדאמרינן לעיל. אמר רב אסור לישן ביום יותר משינת הסוס. וכמה שתין נשמי. אביי נאים כדי למיזל מבי כובי לפומבדיתא, והיינו מיל. וקרי עליה רב יוסף עד מתי עצל תשכב (קום קרא אל אלהיך). [מתי תקום משנתיך]. תנו רבנן הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח. בלילה חולץ ואינו מניח. דסבר דלילה זמן תפלין הוא, דברי רבי נתן. רבי יוסי אומר ילדין חולצין ואין מניחין מפני שרגילין בטומאה. שמע מינה בעל קרי אסור בתפלין. דקסבר דקאמר משום שמא יראה קרי. אמרי הא בילדים בעלי נשים ונשותיהם עמהם עסקינן, שמא יבואו לידי הרגל דבר. תנו רבנן שכח ושמש מטתו בתפליו. הרי זה לא יאחוז לא בקציצה ולא ברצועה עד שיטול ידיו, מפני שהידים הם עסקניות.
מתניתין. מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל. ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים, ואמרו העלום לסוכה. וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה (אכלו), נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו. רבי צדוק היה אוכל חוליו בטהרת תרומה, לפיכך נטלו במפה. גמרא. מעשה לסתור. דהא אמרת אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה, ואמרת מעשה דאפילו לטעום את התבשיל אמרו העלום לסוכה. חסורי מחסרא והכי קתני, אם רצה להחמיר יחמיר, ומעשה וכו'. והם החמירו על עצמן תניא נמי, לא משום שהלכה כן, אלא שרצו להחמיר על עצמן. ואשמעינן מתניתין, דאיכא רבנן דמחמרי, ואיכא רבנן דלא מחמרי, למימרא, דאפשר למעבד הכי, ואפשר למעבד הכי, דמאן דמיקל לאו מכוער, ומאן דמחמיר לית ביה יוהרא.
<h2>דף כז.</h2>
וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה. הא כביצה בעי סוכה, לימא תהוי תיובתא דאביי, דאמר כביצה כדפרישנא, ורב יוסף, דקאמר פשיטא תרתי תלת ביעי. לא דילמא כביצה בעי נטילת ידים ובעי ברכה. ודאי דבעי ברכה, אלא דילמא בעי נטילת ידים קאמר, והא נקיט בספיקא דילמא, דדילמא סבירא ליה הכי לרבי צדוק, אבל לית הלכתא הכי, דקימא לן התירו לתרומה דנאכלת במפה, והכי איתה בחולין פרק כל הבשר [ק"ז ע"ב], ורבי צדוק כהן אוכל תרומה הוה וחוליו בטהרת תרומה ולהכי נטלו במפה, דאי לאו הכי לא הוה צריך למפה כלל לפחות מכביצה. והלכתא כאביי דאמר כביצה לא בעי סוכה, דהוא אוכל הנאכל בבליעה אחת כדאיתא ביומא [פ' ע"א]. ופירות אפילו כמה, אכילת עראי חשבינן להו, ולעולם לא בעו סוכה. ושתי כותבות יותר מכביצה הן ולא בעו סוכה, אי לאו משום חומרא, והכי אמרינן ביומא וכן הלכתא.
מתניתין. ר' אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה. וחכמים אומרים אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב הראשון בלבד. ועוד אמר רבי אל[י]עזר מי שלא אכל ליל יום טוב הראשון, ישלים לילי יום טוב האחרון. וחכמים אומרים אין לדבר תשלומין, ועל זה נאמר [קהלת ח'] מעוות לא יוכל לתקון וגו'. גמרא. מאי טעמא דר' אליעזר, דכתיב [ויקרא כ"ג] בסוכות תשבו שבעת ימים, תשבו כעין תדורו, מה דירה אחת ביום ואחת בלילה, כן דרך אכילה בסוכה. ורבנן כדירה, מה דירה רשות אף סוכה רשות, אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. הא לאו דוקא, דודאי ביום טוב לא סגיא דלא אכיל, כדאמרינן התם בברכות [מ"ט ע"ב] אי טעה ולא הזכיר של ראש חודש בברכת המזון אין מחזירין אותו, מאי טעמא אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, פירוש פת, אבל אפילו בראש חודש לא סגיא דלא אכיל מידי אחריני, דאסור להתענות בראש חודש, אלא אי בעי לא אכיל פת קאמר. טעה ולא הזכיר של יום טוב בברכת המזון מחזירין, מאי טעמא דלא סגיא דלא אכיל פת, אלא ודאי כדקאמר הכא אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, מדין סוכה קאמר. אי הכי לילי יום טוב הראשון נמי. לא לחייב מדין הסוכה. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק נאמר כאן, בחג הסוכות, חמשה עשר, ונאמר בחג המצות חמשה עשר, מה להלן לילה הראשונה חובה מכאן ואילך רשות, אף כאן לילה ראשונה חובה, מכאן ואילך רשות. והתם גופיה מנלן, דלילה ראשונה גופה חובה, דכתיב בערב תאכלו מצות, הכתוב קבעו חובה.
ועוד א"ר אליעזר מי שלא אכל לילי יום טוב הראשון ישלים. גירסא דייקא והכי איתה בספר ספרד, מאי איריא ליל יום טוב הראשון, והא אמר רבי אליעזר ארבע עשרה סעודות. פירוש מאי איריא דקתני ליל יום טוב, דהא לרבי אליעזר כל הימים חובה גם כן, וזה הפירוש מוכיח זו הגירסא דמאי איריא. אמר ביראה א"ר אמי חזר בו רבי אליעזר. מההיא דארבע עשרה סעודות, והודה לחכמים. ולא פליגי אלא בהשלמה, דר' אליעזר סבר דהויא כחגיגה, מה לחגיגה שכן אם לא חג ביום ראשון חוגג כל הרגל(ים) כולו, אף אכילה משלים גם כן בדבר שהוא כמוהו, לילי כנגד לילי, יום טוב כנגד יום טוב. ורבנן סברי דליכא השלמה, ומעוות לא יוכל לתקון. והני תשלומין דקאמר רבי אליעזר דוקא בסוכות, אבל בפסח אם לא אכל מצה בליל הראשון שוב אין לה תשלומין, דאיתקש לפסח, מה פסח אין לו תשלומין בראוי לעשותו, אף מצה נמי אין לה תשלומין. ישלים, כל דקא אכיל דיומיה קא אכיל. פירוש, ולא מנכרא מילתא. במאי ישלים במיני תרגימא. שיקבע סעודתו עליהם אחר אכילתו. ומיני תרגימא חוץ מפירות, דלא מינכרא מילתא דמשום תשלומין אכלי להו, אלא בבשר או בדגים ובעניינים אחרים. ודוקא במיני תרגימא אבל לא בפת שיעשה סעודה אחר אכילתו, דכיון דדעתו לאכול הוה ליה מרבה בברכות לחנם, ואסור לעשות כן, אלא דוקא במיני תרגימא, ואחר ברכת מזון שנראה שהשלים, וליכא משום מרבה בברכות דאפילו אכיל להו אחר מזונו, קודם ברכת המזון, הוו להו דברים (הראויין) [הבאין] שלא מחמת הסעודה ומברכין עליהם. תניא נמי הכי לפיכך אם השלים במיני תרגימא יצא. יצא אהשלים קאי, ואם השלים יצא, ובמה, במיני תרגימא. שאל אפוטרופוס של אגריפס המלך את רבי אליעזר כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום מהו שאפטר בסעודה אחת. אמר לו בכל יום אתה ממשיך כמה פרפראות לכבוד עצמך, עכשו אין אתה ממשיך פרפרת אחת לכבוד קונך. וזה היה קודם שחזר בו רבי אליעזר. ועוד שאלו כגון אני שיש לי שתי נשים אחת בטבריא ואחת בצפורי, ויש לי שתי סוכות אחת בטבריא ואחת בצפורי מהו שאצא מסוכה לסוכה. אמר לו [לא] שאני אומר כל היוצא מסוכה לסוכה בטל מצותה של ראשונה. ואפילו אחת אין בידו, דבעינן סוכה לשבעה.
<h2>דף כז:</h2>
תניא רבי אליעזר אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחולו של מועד, אם לא עשאה מתחלה. וחכמים אומרים יוצאין וכו'. לא עשאה מתחלה. וחכמים אומרים יוצאין וכו'. ועושין וכו'. ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה אותה בחולו של מועד. מאי טעמא דר' אליעזר דכתיב [דברים ט"ו] חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, סוכה הראויה לשבעה בעינן. וזו העשויה בחולו של מועד אינה ראויה לשבעה, שאין לו לישב בה עוד שבעה. ורבנן, הכי קאמר רחמנא עשה סוכה בחג, אפילו בחג. וקשיא לן הכא לבית שמאי דאמרי לה כרבי אליעזר, דאמרינן לה בפרקא קמא [ט' ע"א] מאי טעמא דבית שמאי קאמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים, סוכה העשויה לשם חג בעינן, ובית הלל ההוא מיבעי ליה לעושין סוכה בחולו של מועד, ובית שמאי סברי לה כרבי אליעזר, דאמר אין עושין סוכה בחולו של מועד. וכיון דסברי לה כרבי אליעזר, הא איצטריך ליה האי קרא לרבי אליעזר, לאין עושין סוכה בחולו של מועד, היכי שמעי בית שמאי מינה עשה סוכה לשם חג, דהא איצטריך לדרשא אחרינא. איכא למימר, דרבי אליעזר משבעת הימים גמיר לה, סוכה העשויה לשבעת הימים בעינן. ובית שמאי שמעי לה מחג הסוכות דמייתר להו. ובית הלל מוקמי ליה לעושין סוכה בחג. ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה אותה. פשיטא, מהו דתימא ליחוש, דילמא אתי למעבד סוכה ריעועא מעיקרא קא משמע לן. והאי גרסא לאו דייקא, וכי משום דילמא אתי למעבד סוכה [ריעועא] מעיקרא אמרינן דלא ישב בסוכה. והגירסא הנכונה סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רבי אליעזר אין יוצאין מסוכה לסוכה, הא אחריתי היא, קא משמע לן, כיון דבדידיה קא עביד לה איהי היא. כלומר, כיון שהיא גופה הוא דחוזר ובונה, היא גופה חשבינן. ולפי זה נראה, שלא יעשנה אלא באותן עצים, או ברובה מאותן עצים. והא לא איכפת לן דלית הלכתא כרבי אליעזר.
תניא אידך רבי אליעזר אומר כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו, שנאמר [דברים ט"ז] חג הסוכות תעשה לך, לך משלך. וחכמים אומרים אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו בלולבו של חברו, משום לכם, אבל אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו, דכתיב [ויקרא כ"ג] כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, כל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, דבסכת כתיב, והואיל ואשכחן דלא בעינן לך, דשל שיתוף כשרה, הוא הדין לשאולה. ורבנן האי לך מאי דרשי ביה. מבעי להו למעוטי גזולה, אבל שאולה, הא כתיב כל האזרח וכו'. ורבי אליעזר האי כל האזרח מאי עביד ליה, מבעי ליה לגר שנתגייר בנתים, במועד. וקטן שגדל בנתים, לדין תורה. דאף על גב דאמר ראויה לשבעה, הני כיון דלא אפשר בהכי מחייבי. תנו רבנן מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל. אמר לו אלעאי אינך משובתי הרגל, שיצאת חוץ לביתך. שהיה ר' אליעזר אומר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהם ברגל. ואף על גב שאין עושין לכבוד הרגל. שנאמר [דברים י"ד] ושמחת אתה וביתך. והא אמר ר' יצחק מנין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל, דכתיב [מ"ב ד'] מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא [שבת], מכלל דבחדש ושבת בעי למיזל להקביל פני רבו. לא קשיא הא [ד]אזיל ואתי ביומיה, הא דאזיל ולא אתי ביומיה. תנו רבנן מעשה בר' (אלעאי) [אליעזר] ששבת בסוכתו של ר' יוחנן בן אלעאי בקסרי, ואמרי לה בקסרין. הגיעה חמה לסוכה, אמר מהו שאפרוש עליה סדין. אמר לו אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא העמידו שופט, דחהו בדברים אחרים. הגיעה חמה לחצי סוכה אמר לו רבי מהו שאפרוש עליה סדין, אמר לו אין לך כל שבט ושבט מישראל שלא יצאו ממנו נביאים, נוסחא אחרת מלכים ונביאים. הגיעה חמה למרגלותיו של רבי אליעזר, נטל ר' יוחנן סדין ופירש עליה, הפשיל רבי אליעזר טליתו לאחריו ויצא, לא מפני שהפליגו בדברים. שלא רצה ללמדו תורה. אלא שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו לעולם. והיכי עביד הכי. שיצא מאותה סוכה לסוכה אחרת דהא רבי אליעזר גופיה הוא דאמר אין יוצאין מסוכה לסוכה. רגל אחר הואי, ולא סוכות, ומשום טענת עשיית אהל נגעו בה. והא אמר רבי אליעזר משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהם ברגל. הלכך היכי הוה התם רבי אליעזר. שבת הואי, ולא רגל. ותפשוט ליה מדידיה. דתנן פקק את החלון בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו, דלהכי קאי וכגופיה דמי. ואם לאו אין פוקקין בו, דמוסיף על אהל, ואסור להוסיף על אהל בשבת. וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין בו, דמוסיף על אהל עראי הוא. היא גופה קא מבעיא ליה, התם הוא דמבטל ליה אבל הכא לא מבטל ליה, או דילמא לא שנא.
<h2>דף כח.</h2>
הא דאמרינן ולא הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי שבתות וימים טובים לכבוד שבת ויום טוב. וגירסא דייקא, חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכפורים. משום מצה, ומשום האוכל בתשעה בו כאלו נתענה תשיעי ועשירי. תנו רבנן שמנים תלמידים היו לו להלל הזקן (ל)שלשים מהם ראויין שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו עליו השלום. פירוש, ראויין היו לשכינה כמשה רבינו עליו השלום, אבל חס ושלום לא היו שקולין כמשה, לא תהא כזאת בישראל. ושלשים היו ראויין שתעמוד להם חמה כיהושע בן נון. עשרים מהם בינוניים, גדול שבהן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולם רבן יוחנן בן זכאי. דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטון הויות דאביי ורבא. מאי דמספקא להו ומאי דסלקא בתיקו, הכל תירץ ונשתכח אחריו, וקרי ליה דבר קטן [לגבי] מעשה מרכבה. לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש וכו', לאו דוקא לקיים, אלא כמי שאמר על אלו נתקיים המקרא הזה. אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שהיה עוסק בתורה כל עוף הפורח מעליו מיד נשרף. שהיה מכוון הדברים, והיו הדברים שמחים כיום נתינתן בסיני, והיתה האש שולטת.
מתניתין. מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו חוץ לסוכה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. אמרו להם בית הלל לבית שמאי לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל לבקר את רבי יוחנן בן החורונית ומצאוהו שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו חוץ לסוכה ולא אמרו לו דבר. והואיל והיו כלם במעמד, ולא אמרו דבר, שמע מינה חזרו בית שמאי להודות לבית הלל. אמרו להם בית שמאי משם ראיה, אף הם אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצוה סוכה כל ימיך. נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה. דלאו בני חיובא נינהו. קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה. פירוש, אנו חייבין להושיבו בסוכה. מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת המעזיבה וסיכך על גבי מטה בשביל קטן. ובגמרא מתרץ לה. גמרא. תנו רבנן אזרח, זה אזרח כפשטו. כל האזרח, להוציא את הנשים, למעטם מדין סוכה. כל לרבות את הקטנים. אמר מר האזרח להוציא את הנשים. למימרא דאזרח בין גברי בין נשי משמע. אי לאו מיעוטא דהאזרח. והתניא האזרח לרבות את הנשים האזרחיות שחייבות בעינוי, אלמא אזרח גברי משמע נשי לא משמע, אי לאו ריבויא דהאזרח. קשיא אזרח אאזרח, קשיא ה"א דהאזרח אה"א דהאזרח, דבסוכה אמרת דה"א דהאזרח למעוטי, וביום הכפורים אמרת דה"א דהאזרח לרבות. אמר רבה הלכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. פירוש, חדא מיניהו הלכה למשה מסיני, ובהכי לא קשיא מידי, דחדא מיניהו הלכתא ולאו קרא. הי קרא והי הלכתא. ותו למה לי קרא ולמה לי הלכתא, והא סוכה מצות עשה שהזמן גרמא הוא, וכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. פירוש זה כלל הוא, והכי מוכח ליה מקראי, הלכך למאי איצטריך קרא והלכתא. והא יום הכפורים מדרב יהודה אמר רב נפקא. דאמר רב יהודה אמר רב וכן תאנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא [במדבר ה'] איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. וזה גם כן כללא הוא, דלכל עונשין השוה הכתוב אשה לאיש, ולמה לי קרא ולמה לי הלכתא.
<h2>דף כח:</h2>
אמר אביי לעולם סוכה הלכה למשה מסיני. ואיצטריך, סלקא דעתך אמינא תשבו כעין תדורו, מה (ישיבה) [דירה] איש ואשתו אף סוכה נמי, וליבטל כללא משום תשבו כעין תדורו, קא משמע לן הלכה דלא אמרינן, וליהוי יום הכפורים קרא, ולקמן בעי לה. רבא אמר לעולם סוכה הלכתא, ואיצטריך, סלקא דעתך אמינא נילף חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות, מה להלן נשים חייבות, הואיל ואמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, איתקש חמץ למצה, והני נשי הואיל ואיתנהו בלאו דחמץ, איתנהו נמי באכילת מצוה, אף כאן נשים חייבות, קא משמע לן. והיינו דמהדרי, דתהוי סוכה הלכתא, כי היכי דתהוי ה"א דהאזרח לרבות ולא למעט, דהכי אתיא שפיר טפי, כל היכא דאפשר לך למימר הכי לבר מקמי דמוכחי בנפשייהו דלמעט אתו. ויום הכפורים קרא, והא מדרב יהודה אמר רב נפקא. כדאיתא לעיל. לא נצרכה אלא לתוספת עינוי, דאדם חייב ביום הכפורים להוסיף מחול על הקדש דגמרינן לה ביומא [פ"א ע"ב] מועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב. סלקא דעתך אמינא הואיל ומיעט רחמנא בתוספת עינוי מענשין, דהיינו כרת, ואזהרה פירוש לאו, אימא לא לחייבן נשים כלל, דכיון דליכא עונש ואזהרה הוה ליה כמצות עשה שהזמן גרמא, וליפטרן נשים, קא משמע לן האזרח לרבות את הנשים, שחייבות בתוספת עינוי.
כל לרבות את הקטנים. והתנן נשים ועבדים וקטנים פטורין, לא קשיא כאן בקטן שהגיע לחינוך, כאן בקטן שלא הגיע לחינוך. והאי שיעורא דקטן לאו שיעורא שקבוע בכולן שהרי אמרו בסוכה קטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה. ובלולב אמרו [לקמן מ"ב ע"א] קטן היודע לנענע חייב בלולב. ובתפלין נמי אמרו [שם] קטן היודע לשמור תפליו חייב בתפילין. אלא אינו שיעור קבוע דכל מילתא ומילתא כדאיתא. קטן שהגיע לחינוך מדרבנן הוא, דמדאוריתא לא מחייב עד בן י"ג שנה ויום אחד. אין הכי נמי וקרא אסמכתא בעלמא. הוא הדין דהוה יכיל למשמע ממתניתין, דהפרישא איכא בין קטן לקטן, שהרי אמרו נשים עבדים וקטנים פטורין מן הסוכה, והדר תני קטן שאין צריך לאמו חייב בסוכה, אלא דהא דאמר ליה הכי, משום דסבר איהו דמדאוריתא אמר איהו דמחייב, ואסיק דמדרבנן הוא. קטן שאינו צריך לאמו היכי דמי, אמרי דבי ר' ינאי כל שנפנה ואין אמו מקנחתו. רבי שמעון בן לקיש אמ' כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא, גדולים נמי קרו, לא קשיא הא דשתיק הא דלא שתיק. ונראה דקטן שאינו צריך לאמו הוא יותר מבן שש, שהרי אמרו [עירובין פ"ב ע"א] קטן בן שש יוצא בעירו אמו, נראה שעד בן שש הוא נגרר אחריה. מעשה וילדה כלתו של שמאי וכו'. מעשה לסתור, שהרי שנינו נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה. חסורי מחסרא והכי קתני, שמאי מחמיר. פירוש, מחייב, דחומרא ליכא למימר עילוי קטן, אלא מחייב, ועשה מעשה כדבריו. וטעמיה משום תשבו כעין תדורו, מה דירה איש ובניו.
מתני'. כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע ודירתו עראי. ובגמרא מפרש לה. ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות כליו ממנה משתסרח המקפה, שיפלו המים בקערה או בתבשיל. משלו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג לרבו כוס ושפך לו קיתון על פניו. גמרא. מנהני מילי דתנו רבנן כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי, כיצד, היו כלים נאים מעלן לסוכה, מצעות נאות מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה, קורא ושונה בסוכה, משום תשבו כעין תדורו. והאמר רבא מקרא ומיתנא במטללתא ותנויי בר ממטללתא. ואת אמרת ושונה בסוכה. לא קשיא, הא דמיגרס, שיסדר דבריו כמו ששמעם, בסוכה. אבל לעיינם עם עצמו, חוץ לסוכה, דתרי שינויין הן.
<h2>דף כט.</h2>
אמר רבא מאני מיכלא בר ממטללתא מאני משתיא במטללתא. משום תשבו כעין תדורו. חצבא ושחיל. פירוש הכד והדלי, חוץ לסוכה, שכן דרך בני אדם חשובין שבמקום סעודה הבית מפונה. שרגא. פירוש, כלי שעומד בו הנר. אמרי לה במטללתא, והיינו בסוכה גדולה. ואמרי לה בר ממטללתא, והיינו סוכה קטנה, ולא פליגי. ירדו גשמים, תאנא, משתסרח המקפה של גריצין. פירוש, מפני שהיא קלה ליפגם. אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא נשא זיקא וקא מייתא צבואתא. פירוש מביא קשין של עץ ומשליך עליהן. אמר להו רב יוסף פנו לי מאנאי מהכא, אמר ליה אביי והא אנן משתסרח המקפה תנן. אמר ליה לדידי כיון דאיכא לי אנינות דעתא כמי שתסרח המקפה דמי לי. דרב יוסף איצטניס הוה. תנו רבנן היה אוכל וירדו גשמים ויצא מן הסוכה אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו. היה ישן ב[סוכ]ה וירדו גשמים, וירד, אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור. איבעיא להו עד שיאור או עד שיעור תא שמע עד שיאור ויעלה עמוד השחר, תרתי, פירוש תרתי דסתרן אהדדי, דכשיעלה עמוד השחר אכתי אינו אור. אי נמי תרתי דלא צריכן, דחדא מילתא נינהו. אלא אימא עד שיאור משיעלה עמוד השחר. ונראה דהיה ישן משיאור, ועדיין לא ניעור, שאין מטריחין אותו לעלות עד שיעור. דיגמור סעודתו דמי. משלו משל וכו'. מי שפך למי, תא שמע דתניא שפך לו רבו קיתון על פניו. כלומר, אי אפשי בשימושך שאינו משמשו כראוי. תנו רבנן בזמן שמאורות לוקין סימן רע לכל העולם כולו. משל למה הדבר דומה למלך שעשה סעודה לעבדיו והניח בפניהם פנס. פירוש לינטירנא. כעס עליהם, אמר לעבדו טול פנס מפניהם, והושיבן בחושך. תניא היה רבי מאיר אומר בזמן שמאורות לוקין סימן רע לשונאי ישראל וכו'.
<h2>דף כט:</h2>
לולב הגזול והיבש פסול. גזול משום מצוה הבאה בעבירה כדמפרש בגמרא, ויבש משום הדר. ומשמע לכאורה דיבש הוא שאין בו לחלוחית כלל, אלא כעץ היבש ונשתנה מראהו והפך לבן. ירושלמי [ה"א], היבש פסול על שם לא המתים יהללו יה. של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. מוקי לה בגמרא באשרה דמשה, פירוש שזכה בה ישראל ואינה בטלה עולמית, ולפי שנתאוו ישראל שבדורו של משה לאלוהות הרבה, מאותו הטעם נאסרו וקרי לה אשרה דמשה. ולא שנא עבודה זרה ולא שנא משמשיה לא בטלי, שהרי אשרה משמשין היא דאמרינן [ע"ז מ"ח ע"א] אי זו היא אשרה כל שיש תחתיה עבודה זרה, ולעולם לא בטלה דהיא לשריפה עומדת ואיכתותי מיכתת שיעורה. והראב"ד ז"ל אמר עבודה זרה ביד גוי, ומשמשין כגון אשרה ביד ישראל, בטל הגוי העבודה זרה כגון רק בפניה או השתין עליה, בטל משמשין שביד ישראל גם כן. ואנן לא סבירא לן הכי, דאף על גב דאמרינן [שם נ"ב ע"ב] בטל עבודה זרה בטל משמשיה, ההוא כשהכל ביד הגוי. נקטם ראשו פסול. בפירוש נקטם נחלקו המפרשים, זה אומר בכה וזה אומר בכה וגם עדיין הוא ספק. יש שסברו נקטם ראשו הדק סופו לגמרי מקום סיומו. ויש שאומרים נקטם ראשו רוב העלה שבו נגמר הלולב. ויש שאומרים נקטמו העלין שבראשו. ויש שאומרים נקטם ראש שדרתן. ולפי שלא נתברר יש לנו להחמיר ולפסול בכל אלו. ומאי דאמרינן לקמן [ל"ב ע"ב] דבעינן בשדרו של לולב שיצא מן ההדס טפח, לאו ראיה להא כלל. נפרצו עליו פסול, נפרדו עליו כשר. ובגמרא מפרש להו. ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה. אנפרדו עליו קאי דאמרת דכשר, דוקא אם יאגדנו מלמעלה דכפות בעינן. ציני הר הברזל כשרות. פירוש שעומדין במקום קשה ואינן יכולין ליגדל. כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו. בגמרא אמר וכדי לנענע בו, שיצא מן ההדס טפח, כשר. גמרא. קא פסיק ותני לא שנא ביום טוב ראשון ולא שנא ביום שני, בשלמא יבש [ב]עינן הדר וליכא. קשיא לן, הכא שמעת מינה דבעינן הדר אפילו ביום טוב שני, והא לקמן [ל"ו ע"ב] אמרינן אתרוג שנקבוהו עכברים כשר ביום טוב שני דלא בעינן הדר. ואמרינן נמי ר' חנינא מטבל בה ונפיק בה שהיה אוכל מקצתו ויוצא במקצתו, אלמא לא בעינן הדר. ובירושלמי [ה"ו] נמי אמרינן כל הפסולין אינן פסולין אלא ביום ראשון, אלמא ביום שני לא בעינן הדר. איכא למימר דקא פסיק ותני דמתניתין אשבעת ימים דמקדש קאי, דבמקדש הוא מן התורה כל שבעה ובעינן כל הני דאמרן במתניתין כל שבעה, וכי אמרינן דלא בעינן הדר ביום שני, הני מילי במדינה, דאין חייבין מן התורה אלא ביום ראשון, אלא מתקנת ר' יוחנן בן זכאי, הלכך בשאר יומי לא בעינן כולי האי. והא דאמרו בירושלמי כל הפסולין אינן פסולין אלא ביום ראשון, דוקא בששמו עליו שעדיין ניכר שהוא לולב או הדס או אתרוג, הלכך נראה דהדס שנשרו עליו כולן או רובן, וכן לולב שנשרו רוב עליו ולא נשתייר שיעור, וכן אתרוג שנאכל רובו, וכן הדס שוטה ולוליבא דסליק בחד הוצא דהוא כבעל מום, ושל אשרה וחרות אלו פסולין אפילו ביום טוב שני דמדינה, אבל נקטם ראשו, נפרצו עליו, יבש, והני אחריני, כשרין, וכן נראה נכון.
<h2>דף ל.</h2>
בשלמא יבש דבעינן הדר וליכא. אלא גזול, בשלמא ביום טוב ראשון דבעינן לכם משלכם, אלא ביום טוב שני אמאי לא, אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, שנאמר [מלאכי א'] והבאתם גזול את הפסח ואת החולה, גזול דומיא דפסח, מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש. בשלמא לפני יאוש, לכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה הוא. הא דאמרינן לכם לאו דוקא, (אלא) [דלא] אשכחן לכם גבי קרבן. ואיכא למימר דלא בעי למימר דלכם כתיב, אלא כמי שאמר שלכם אמרה תורה, דאמרי' [ב"ק ס"ו ע"ב] מקרבנו ולא הגזול. ואיכא דגרסי מכם אמר רחמנא. ואף על גב דאיצטריך לדרשא, דבחולין [ה' ע"א] דריש לה להוציא את המשומד, שלא במקומו אינו מקפיד אם אינו מכוון בדבר דמקרבנו נפקא. ואיכא נוסחי דכתיב בהו את קרבנכם, שלכם. אלא לאחר יאוש הא קנייה ביאוש, אלא לאו משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. קשיא לן דהכא אמר ר' יוחנן דאי לאו משום מצוה הבאה בעבירה הוה קני לה ביאוש, והא התם בבבא קמא אמר ר' יוחנן דיאוש כדי לא קניא, ושמע לה מן הדא דאמר גזול דומיא דפסח מה פסח וכו' לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש, בשלמא לפני יאוש לכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא, אלא לאחר יאוש לקנייה ביאוש, אלא שמע מינה יאוש כדי לא קניא, והיכי שמע תרתי מהאי קרא, והכא נמי דמשמע דיאוש כדי לא קני. איכא למימר דהא וההיא חדא נינהו ותרוייהו עיקר, דלעולם כל מה שהוא קנוי לאדם קודם ההקדש שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה, אבל אם לא קנה אלא על ידי הקדש זה אסור משום מצוה הבאה בעבירה. הלכך הכא אם תאמר שקנאו ביאוש כדי שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה, אלא שמע מינה דלא קני ליה ביאוש כדי אלא שההקדש מסייע ליה בקנייתו שאינו נקנה לו אלא על ידי הקדש זה, כגון זה שקונה אותו בשינוי רשות דמעיקרא דהדיוט והשתא דגבוה והוה ליה שינוי רשות דמה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לגבוה, וכיון דלא קני ליה אלא על ידי הקדש הוה ליה מצוה הבאה בעבירה ופסול, וכן נכון. ואיכא נוסחי דכתיב בהו אלא ביום טוב שני מאי טעמא דר' יוחנן דכתיב [ישעיה ס"א] כי אני יי' אוהב משפט שונא גזל בעולה, משל למלך שאמר לעבדיו תנו מכס למוכסים, אמרו לו אדוננו המלך והלא כל המכס שלך הוא, אמר להם ממני ילמדו עוברי דרכים שלא יבריחו עצמן מן המכס ויברחו עצמן מן הגזל. איתמר נמי אמר רבי אמי יבש פסול מפני שאין בו הדר, גזול פסול משום מצוה הבאה בעבירה. ופליגא דר' יצחק בר נחמני אמר שמואל דאמר לא שנא אלא ביום טוב ראשון, אבל ביום טוב שני מתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול, דלא בעינן לכם. וטעמא דכיון דלא מיחסר כלל מיניה דהא בעיניה קאי ליכא משום מצוה הבאה בעבירה. והלכה כר' יוחנן, הלכך גזול ויבש פסול אפילו ביום טוב שני, שאול כשר, והיינו במקדש, אבל במדינה כולן כשרין ביום טוב שני.
<h2>דף ל:</h2>
אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי, פי' קונים ההדס מן הגוים למוכרו לישראל, וישראלים היו. כי זבניתו מגוים, לא ליגזו אתון אלא ליגזו אינהו, דסתם גוים גזלי ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת, דבחזקת בעלה קיימה לעולם ולא מהני בה יאוש ושינוי רשות, הלכך ליגזו אינהו כי היכי דתהוי שינוי רשות בידיכו, ויאוש בעלים בידיהו, וקניתו לה ביאוש ושינוי רשות. סוף סוף כי גאזו לה אוונכרי נמי הוה לה יאוש בעלים [בידם] ושינוי רשות (בידם) [בידן]. לא נצרכה אלא להושענא דאוונכרי גופייהו. וליקניוה בשינוי מעשה, כי קא אגדי לה. קא סבר לולב אין צריך אגד, ואם תימצי לומר צריך אגד, הוה ליה שינוי שחוזר לבריתו, לאחר היתר אגדן ולא שמיה שינוי. וליקניוה בשינוי השם דמעיקרא אסא והשתא הושענא, מעיקרא נמי לאסא הושענא קרו ליה. והוא הדין דהוה אפשר למימר דהוה ליה שינוי השם דתלוי בשנוי מעשה, ושינוי מעשה חוזר לבריתו ולא שמיה שינוי. וכי תימא ומאי האי דפריכנא ולקנינהו בשינוי מעשה דהא איכא מצוה הבאה בעבירה, איכא למימר דהא כבר קנו ליה מקמי דמטי זמן חיוביה כלל ותו ליכא משום מצוה הבאה בעבירה.
<h2>דף לא.</h2>
תנו רבנן סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים, ר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירין. אמר רב מחלוקת בשתוקף את חברו ומוציאו מסוכתו, דר' אליעזר סבר קרקע נגזלת והוה ליה סוכה גזולה, אי נמי אינה נגזלת והוה ליה סוכה שאולה, ור' אליעזר לטעמיה דאמר אין אדם יוצא חובתו בסוכתו של חברו, ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חברו וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא, אבל גזל עצים וסיכך בהן לדין תורה, ממאי מדקתני דומיא דרשות הרבים, מה רשות הרבים ארעא דלאו דיליה, אף הכא נמי ארעא דלאו דיליה. ההיא איתתא דאתיא לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה ריש גלותא וכולהו רבנן יתבי בסוכה גזולה, והיה דבר זה שגזלו ממנה עצים. צווחא ולא אשגח בה רב נחמן. אמרה להו, איתתא דהוו לאבוהא תלת מאה ותמני סר עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה, פי' שהיה אביה עשיר ונכבד, ויש מפרשים בת אברהם אבינו. אמר להו רב [נחמן] פעיתא היא דא, שאין לה אלא דמי עצים בלבד. אמר רבינא האי כשורא דמטללתא דגזלה ומטלל עליה, עבדו בה רבנן משום תקנת מריש. פי', שיקבל בעליה ממנה דמים כמריש ששנינו [גיטין נ"ה ע"א] ועל מריש שבנאו בבירה שיתן לו דמים, דמדינא היה לו לקעקע כל הבירה ולהשיב מריש לבעליו, אלא מפני תקנת השבים שלא לנעול דלת בפניהם, תקנו להם כן. פשיטא, היינו עצים דהא אמרת דגזל עצים נותן לו דמי עצים. מהו דתימא עצים שכיחי, לקנות כל יום בדמים, אבל כשורא לא שכיחא, אינה מצויה, ואין לו לקבל אלא כשורא עצמה, קא משמע לן. וכי תימא והרי תקנת מריש משנה שלימה היא, היאך יש לומר דמשום דלא שכיחא נימא דלא יקבל דמים, איכא למימר דהני מילי מריש דבירה דהוא בנין חזק ואם יקעקע כל הבירה יפסיד פסידא גדולה, אבל כשורא דסוכה דהוא בנין עראי אימא יקעקענה, קא משמע לן. והני מילי מתוך שבעה, אם רצה בעלה להמתינה הדרא בעינא. ואי חברה בטינא אפילו לאחר שבעה יהיב ליה דמיה.
תנא יבש פסול ורבי יהודה מכשיר. אמר רב מחלוקת בלולב, דתנא קמא סבר מקשינן לולב לאיתרוג, מה איתרוג בעינן הדר אף לולב נמי בעינן הדר, ורבי [יהודה] סבר לא מקשינן לולב לאתרוג, אבל באתרוג דברי הכל בעינן הדר. ולולב לרבי יהודה לא בעי הדר, והתנן רבי יהודה אומר יאגדנו מלמעלה, מאי טעמא לאו משום דבעי הדר. לא כדקתני טעמא רבי יהודה אומר משום ר' טרפון כפות תמרים כפות, אם היה פרוד יכפתנו. ולא בעי הדר, תא שמע אין אוגדין את הלולב אלא במינו, מאי טעמא לאו משום דבעי הדר. לא, הא אתמר עלה אמר רבא אפילו בסיב אפילו בעיקרא דדיקלי, כיון דאמר רבי יהודה לולב צריך אגד, אי עבד לה ממין אחר הוו להו חמשת מינין. והוא הדין דהוה יכיל למשמע מסופא דמתניתין דרבי יהודה לא בעי הדר, דהא אמר מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגמוניות של זהב, והרי הוא הדר. ואיכא למימר נמי דטפי עדיפא ליה הא דרבא דמפרש לה שפיר. ובאתרוג מי בעי רבי יהודה הדר, והתנן ארבעת מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהן. פי' מין אחר, אבל מאותו מין יכול להוסיף בהדס ובערבה, דארבעת מינין אלו יש להם שיעור למטה ולמעלה דאין מוסיפין עליהן ואין פוחתין מהם מין אחר, אבל אחד מהמינין עצמן אין להם שיעור למעלה ומרבה עליהן כל מה שירצה. לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון ולא דבר אחר. וכולן כמושין, שיש בהן לחלוח, כשרין. יבשין פסולין. רבי יהודה אומר אף יבשין כשרין ואמר רבי יהודה מעשה באנשי כרכום שהיו מורישין את לולביהן לבניהם ולבני בניהם פי' והיו נוטלין אותם, דירושה אינה ראיה אלא הנטילה. אמרו לו אין שעת הדחק ראיה, שלא היו להם אחרים. קתני מיהת רבי יהודה אומר אף יבשין כשרין, אלמא לא בעינן הדר. מאי לאו אאתרוג, קאי, לא אלולב.
<h2>דף לא:</h2>
אמר מר ארבעת מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהם כך אין מוסיפין עליהן. פשיטא, מהו דתימא הואיל ואמור רבנן לולב אין צריך אגד, האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, ולאו (א)חמשת מינין נינהו, קא משמע לן דאסיר למעבד הכי. ובדיעבד מיסתברא דכיון שאין צריך אגד והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אינו עובר על בל תוסיף. אמר מר לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון ולא דבר אחר. פשיטא, מהו דתימא ליתי כי היכי דלא תשתכח תורת אתרוג מיניה, קא משמע לן, דאם כן נפיק מיניה חורבא, זמנין דאיכא אתרוג ואתי למסרך. ואתרוג לר' יהודה מי בעי הדר, והתנן יבש פסול ור' יהודה מכשיר, תיובתא דרב תיובתא. ולא בעי הדר, והתנן הירוק ככרתי ר' יהודה פוסל מאי טעמא לאו משום דבעי הדר, לא משום דלא גמיר פירא. תא שמע אתרוג קטן כאגוז, ר' יהודה אומר כביצה, ומשום דלא גמיר פירא. ור' יהודה הא כתיב הדר, מיבעי לדבר אחר הדר באילנו משנה לשנה. ואף על גב דאשכחן פירי אחריני דקיימי טובא באילני, ודאי פי' הדר אינו אלא אתרוג דאתרוג גופיה שמיה הדר מלשון תרגום נחמד [ל]מראה [בראשית ב'] מרגג למיחזי. של אשרה ושל עיר הנדחת פסול. והתנן לולב של עבודה זרה לא יטול ואם נטל כשר. מתניתין באשרה דמשה דכתותי מיכתת שיעורה, דייקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת, שמע מינה.
<h2>דף לב.</h2>
נקטם ראשו, אמר רב לא שנו אלא נקטם, אבל נסדק כשר. פי' נסדק לאורכו. מיתיבי לולב כפוף כזה: קווץ, מלשון קוצים. עקום דומה למגל, סדוק, חרות, פי' ענף זקן שנתייבש שאינו יכול ליכפת בלא שבירה [פסול]. דומה לחרות, ועדיין לא נתייבש כשר. קתני סדוק פסול, אמר רב פפא דעביד כי המניק. פי', שפתוח הרבה. עקום דומה למגל. לא שנו אלא מלפניו, אבל מלאחריו כשר. ולצדדין כלאחריו דמי, ואמרי לה כלפניו דמי, ואזלינן לחומרא. אמר רבא האי לוליבא דסליק בחד הוצא. פי' שאין עלין אלא מצד אחד, או שאין כל עליו כפולות כשאר לולבין, כבעל מום דמי ופסול. נפרצו עליו. אמר רב נפרצו דדמי כי חופיא, שנחלק באמצע העלה שתיהן, וכן מוכיח בירושלמי [ה"א] דאמרו נפרצו עליו נעשה כמי שנחלקה התיומת ופסול, מדקא מדמי ליה אלמא האי נמי נפרצו שנחלקו באמצעיתן. נפרדו דאפרודי אפרוד, שנתרחקו זו מזו. אמר ר' מתון אמר ר' יהושע בן [לוי] נחלקה התיומת, מקום שדבקים בו שני העלין, נעשה כמי שנטלה התיומת ופסול בשתיהן. ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה. תניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון כפות תמרים, כפות, שאם היה פרוד יכפתנו. וממאי דאלולב קאי, אימא אחרותא, בעינא כפות וליכא. אימא אופתא, דכפית טובא, כפות מכלל דאיכא פירוד, והאי כפות לעולם הוא. ואימא כופרא, מין לולב שיש לו קוצים, דרכיה דרכי נועם כתיב. ואימא תרתי, כפות תמרים, (כתי') כפת כתיב, ואימא חד כופתא עלה אחד, ההוא כף קרו ליה, ולא כפת.
<h2>דף לב:</h2>
ציני הר ברזל כשרות, והתניא פסולות, אמר רב הונא לא קשיא כאן שמגיע ראשו של זה בצד עיקרו של זה [כשרות וכאן שאין מגיע ראשו של זה בצד עיקרו של זה] פסולות. לולב שיש בו שלשה טפחים. אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה כדי שיהיה לולב יוצא מן ההדס טפח. ר' פרנך אמר ר' יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח. וכן הלכה. תנן לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו כשר. אימא וכדי לנענע בו, מר כדאית ליה, בהדי עלין, ומר כדאית ליה, לבר מעלין. תא שמע שיעור הדס וערבה שלשה טפחים, ולולב ארבעה, מאי לאו בהדי עלין, לא לבר מעלין. גופה שיעור הדס וערבה שלשה טפחים ולולב ארבעה, ר' טרפון אומר באמה בת חמש. אמר רב הונא שרא ליה מריה לר' טרפון, השתא עבות שלשה לא משכחינן, בת חמשה מבעיא, דסבר השתא דילמא דר' טרפון בת חמשה בעינן. כי אתא רב דימי אמר באמה בת ששה, עשה אותה בת חמשה, שלשה להדס והשאר ללולב, נמצא דמוספת על כל טפח חומש טפח, וקאמר דתלתא דאמ' בת חמש בעינן. כמה הוו להו תלתא ותלתא חומשי, קשיא דשמואל אדשמואל, דקאמר שמואל הלכה כר' טרפון, והתם אמר שלשה טפחים לבד, לא דק. אימר דאמרינן לחומרא, לקולא מי אמרינן. אלא כי אתא רבין אמר באמה בת חמשה, עשה אותה בת ששה, נמצאו בשני טפחים ומחצה הוו להו תלתא. דהך קשיא דשמואל אדשמואל, דהא מצריך תל[תא] דאמה בת ששה. היינו דלא דק, ולחומרא לא דק. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון, [וב]עינן שלשה טפחים קטנים להדס וערבה, דהיינו שני טפחים ומחצה, ומאי דאמרינן השאר ללולב, לאו דוקא כל השאר, אלא לאפוקי דלא צריך תו להדס, ומיהו טפח ללולב מסתבר[א ד]לאו קטן נכי האי שיעורא, אלא טפח ראוי, דליכא מאן דפליג בלולב באותו טפח היוצא על ההדס, ולכולי עלמא לא בעינן יוצא על ההדס אלא טפח לבד.
מתניתין. הדס הגזול והיבש פסול. ביום ראשון למדינה. גזול משום מצוה הבאה בעבירה, יבש משום דליתיה הדר. של אשרה ושל עיר הנדחת פסול, דלשריפה עומד וכתותי מיכתת שיעוריה. נקטם ראשו פסול. (נפרדו) [נפרצו] עליו פסול. יש גרסאות שכתוב בם נפרטו, פי' נשרו רובם. ולגרסת נפרצו, נפרש כמו לולב, נחלקו לאורכן ברובן. או שהיו ענביו מרובות מעליו פסול, ברובו דוקא, אבל במקום אחד במיעוטו כשר. ואם מיעטן כשר, ואין ממעטין ביום טוב. גמרא. תנו רבנן ענף עץ עבות, עץ שענפיו חופין את עצו, הוי אומר זה הדס. ואימא זית, דענפיו חופין את עצו, בעינא עבות וליכא. ואימא דולבא. יש שפירשו ערמון דאיכא עבות דקיימי תלת טרפי בחד קינא. בעינא שעליו חופין את עצו וליכא דאין מגיע ראש עלין אלו לצד עיקרן של אלו. ואימא הרדוף, דאיכא עבות וענפיו חופין את עצו. אמר אביי דרכיה דרכי נועם כתיב, ובהרדוף איכא קוצים וליכא נועם. ובפרק כל שעה [ל"ט ע"א] מוכח דהרדוף לאו הינו הרדופני שהם סם המות של בהמה, אלא מפני שיש בו קוצים. רבא אמר האמת והשלום אהבו, והואיל ונוקב ידיו בקוצים ליכא ביה שלום. והוא הדין דגבי כופרא דאמר אביי לעיל דרכיה דרכי נועם, הוה אפשר לרבא נמי למימר האמת והשלום אהבו. תנו רבנן קלוע כמין קליעה דומה לשלשלת [דהו"ל] תלתא תלתא, הוי אומר זה הדס, מלשון (עבוד) [עבות] דייק. ר' אליעזר בן יעקב אומר עץ שענפיו חופין את עצו, הוי אומר זה הדס, מלשון ענף עץ דייק. תאנא, עבות כשר, שאינו עבות אינו כשר. היכי דמי עבות, כגון דקיימי תלתא תלתא בחד קינא. רב כהנא אמר תרי וחד קאמר, דקאי חד למעלן מעט או למטן. רב אחא בריה דרבא הוה מהדר אתרי וחד, אמר הואיל ונפק מפומיה דרב כהנא, כדי לקיים דבריו. אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי, אבא לההוא הדס שוטה קרי ליה, שאינו הולך בדרך אחד. תנו רבנן נשתיירו מיעוט עליו ונשרו רובם כשר, ובלבד שתהא עבותו קיימת. הא גופא קשיא, אמרת נשרו רוב עליו, כמה תרי, ונשתיירו מיעוטו חד, ובלבד שתהא עבותו קיימת, וכיון דנתרו להו תרי, עבות היכי משכחת לה, באסא מצראה דקיימי שבעה טרפי בחד קינא דכי נתרי להו ארבעה, דהיינו רובא, פשו להו תלת, דהיינו עבות. אמר אביי שמע מינה האי אסא מצראה כשר להושענא, פשיטא, מהו דתימא הואיל ואית ליה שם לווי לא מתכשר, קא משמע לן, דכי אמרינן שם לווי היינו בשפרט הכתוב שמו כגון אזוב, כדאמרינן [פרה פי"א מ"ז] לא איזוביון וכו', ואימא הכי נמי דלא מ[תכש]ר, ענף עץ אמר רחמנא, מכל מקום.
<h2>דף לג.</h2>
תנו רבנן יבשו רוב עליו ונשתיירו בו שלשה בדי לחין כ[שר]. אמר רב חסדא ובראש כל אחד ואחד, אותן שלשה קנים. בכל מקום בדי הוא לשון ענף חוץ מזה שרצה לומר הקנין. ומדקאמר בראש כל אחד ואחד, שמע מינה דראש עיקר, הלכך יבשו בראש וכל הבד לח פסול. [ודוקא] יבשו והם עדיין עומדות בענף, אבל נשרו רוב עליו פסול, מיעוטו כשר. והני מילי נשרו [או] שיבשו אבל בעבות, אפילו מיעוט משלשה טפחים דבעינן עבות פסול, והכי משמע מדאמרינן לעיל השתא עבות שלשה לא משכחינן, אלמא דבעינן עבות כל שלשה. נקטם ראשו. תאני עולא בר' חנינא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר, דכראש דמי. בעי ר' ירמיה נקטם ראשו מערב יום טוב, ותו לא חזי, ועלתה בו תמרה ביום טוב, והוי ליה דחוי מעיקרו ונראה אחר כך, מהו, יש דיחוי אצל מצות, דנימא הואיל ואידחי אידחי, או לא, דכיון דחוזר ונראה כשר. תפשוט ליה מדתנן כסהו ונתגלה פטור מלכסות, כסהו הרוח חייב לכסות, אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שחזר ונתגלה, דחייב לכסות אנתגלה קאי, והכי קאמר כסהו הרוח ונתגלה חייב לכסות, אבל לא נתגלה פטור מלכסות. והוינן בה, כי לא חזר ונתגלה טעמא מאי דאמרינן הואיל ואידחי, כי חזר ונתגלה נמי נימא הואיל ואידחי אידחי, ואמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות, מדקאמר רב פפא דנראה ונדחה דחוזר ונראה, הוא הדין וכל שכן לנראה מעיקרו. הא גופא קא מבעיא ליה, מפשט פשיטא ליה לרב פפא אין דיחוי אצל מצות בין לקולא בין לחומרא, לחומרא כי הא דחזר ונתגלה, לקולא כי הא דלולב, או דילמא לחומרא פשיטא ליה, לקולא [לא] פשיטא ליה, תיקו. ולקמן אפשיטא דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי. לימא כתנאי וכו'.
<h2>דף לג:</h2>
או שהיו ענביו מרובין מעליו פסול. אמר רב חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו זכר צדיק לברכה, והיינו רב כדאמרינן רבינו שבבבל, לא שנו אלא שחורות, אבל יר[ו]קות מין הדס נינהו וכשר. אמר רב פפא ואדומות כשחורות דמו, כדאמר ר' חנינא האי שחור אדום הוא אלא שלקה. ואי מעטן כשר. דמיעטיה אימת, אילימא מקמיה דלאוגדיה, מערב יום טוב, פשיטא אמאי לא ליתכשר, אלא דמיעטיה בתר דאגדיה ושמע מינה דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי, דהא אמרת כשר. לעולם בתר דאגדיה, וקסבר (לעולם) [לולב] אין צריך אגד, ותו לא מידי עביד, ואם תימצי לומר צריך אגד הזמנה היא, דאכתי לא מטא זמן חיוביה, והזמנה לאו מלתא היא, ולא מיקרי דיחוי בהכי. ואין ממעטין ביום טוב, הא עבר ומיעטן כשר, דאשחור אימת, אלימא דאשחור מערב יום טוב דיחוי מעיקרו הוא ושמע מינה דחוי מעיקרו לא הוי דיחוי, אלא דאשחור ביום טוב נראה ונדחה הוא ושמע מינה נראה ונדחה חוזר ונראה. לא, לעולם דאשחור מערב יום טוב ושמע מינה דיחוי מעיקרו לא הוי דחוי, נראה ונדחה לא תפשוט מינה. אם אינו חוזר ונראה או לא, דבדרב פפא מספקא לן אי אימ' בין לקולא בין לחומרא. [ואין מלקטין אותן ביום טוב. וליכא למישרי משום מתוך, ואף על גב דצורך היום, משום דקא עביד כלי גמור מתחלה, אי נמי משום שאין זו גמר מצוה דאכתי לא עביד מידי (למטה) [למצוה] ותקן כלי.] תנו רבנן אין ממעטין ביום טוב, משום ר' אלעזר בן ר' שמעון אמרו ממעטינן. והא קא מתקן מנא ביום טוב, דליתחזי, אמר רב אשי הכא במאי עסקינן כגון שלקטן לאכילה, ור' אלעזר בן ר' שמעון סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין פטור. איני והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' ש[מעון] בפסיק רישיה ולא ימות, לא צריכא דאית ליה הושענא יתירתא, והא לא איצטריכא, לאו מידי [הוא ד]עביד. תנו רבנן הותרו אגדין שלהן, יאגדנו כמין אגודה של ירק, בכריכה בעלמא ולא בקשר. ולענביה מיענב, הא מני ר' יהודה היא דאמר ענביה קשירה הוא. אי ר' יהודה קשר מעליא בעי. האי תנא סבר לה כותיה בחדא, דעניבה היינו קשירה, ופליג עליה בחדא, דסבר דאין צריך אגד, ור' יהודה בעי קשירה מעליתא, מיהו (אגד) [עניבה] שמיה קשר מעליא, אבל כל היכא דאינו יכול להחזיק בידו כל האגד אף על פי שעומד הלולב אגוד בעצמו לא שמיה אגד דקשר מעליא בעי.
מתניתין. ערבה גזולה ויבשה פסולה, כמושה או שנשרו מקצת עליה כשרה, והוא הדין להדס. של אשרה ושל עיר הנדחת פסולה. נקטם ראשה, נפרצו עליה, והצפצפה, מפרש לה בגמרא, פסולה. של בעל כשרה, פי' של הרים מקום שלמטר השמים תשתה מים, ולפיכך הוא קורא לה של בעל, דמטרא בעלה דארעה. גמרא. תנו רבנן ערבי נחל, שגדלות על הנחל, דבר אחר שעליה מושכות כנחל. תניא אידך ערבי נחל, אין לי אלא ערבי נחל, של בעל ושל הרים מניין, תלמוד לומר ערבי מכל מקום.
<h2>דף לד.</h2>
אבא שאול אומר ערבי נחל שתים, אחת ללולב ואחת למקדש, שהיו נוטלין ערבה בלא לולב. ואבא שאול מנא ליה לרבות של בעל ושל הרים, כיון דדריש ערבי. שמע לה מלשון ערבי נחל, אותו מין גדל על הנחל, ואף על פי שנמצא בהרים, מדנקט נחל לאפוקי צפצפה וכאידך בריתא דלקמן. ורבנן דמקדש מנא להו, הלכתא גמירי לה, דאמר ר' יוסי עשר נטיעות, שחורשין שלשים יום בתוך ראש השנה בשביעית, אף על פי שאסור לחרוש שלשים יום סמוך לראש השנה כדאיתא במועד קטן [ג' ע"ב], אתאי הלכתא ושרא בעשר נטיעות לחרוש כל בית סאה בשבילן דהכי קיימא לן דיונקין כל בית סאה כדי שלא ימותו לפי שהן ילדים וצריכין לעבדה. ודוקא כשהן בתוך בית סאה, אבל מפוזרים ביותר מכן אין חורשין בשבילן אלא איש תחתיו, ובזקנים אסור כדאיתא התם. ערבה וניסוך המים כל שבעה הלכה למשה מסיני. תניא אידך, ערבי נחל שגדלות על הנחל, פרט לצפצפה שגדלה בין ההרים. מאי קרא [יחזקאל י"ז] קח על מים רבים צפצפה שמו וכו'. תנו רבנן איזו היא ערבה ואיזו היא צפצפה, ערבה קנה שלה אדום, עלה שלה משוך, פיה חלק. צפצפה קנה שלה לבן, עלה שלה עגול, פיה דומה למגל. והתניא דומה למגל כשר, דומה למסר, שפגימותיו רחבות יותר פסול. אמר רב פפא משכחת לה בחילפא גילא, הדומה למגל וכשר שהוא גדל על הנחל. אמר אביי שמע מינה חילפא גילא כשר להושענא, ואף על גב דאית לה שם לווי, דערבי נחל אמר קרא מכל מקום וחילפא היינו ערבה, (וגילה) [וגילא] הוא שם לווי. וחילפא דהיא ערבה בתר דאישתני שמה דמעיקרא לצפצפה קרו חילפא.
<h2>דף לד:</h2>
מתניתין. ר' ישמעאל אומר שלשה הדסים, ענף עץ עבות שלשה. ושתי ערבות, ערבי שנים. לולב אחד, אתרוג אחד. ואפילו שנים קטומים ואחד שאינו קטום. ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים. ור' טרפון דמכשר ואפילו שלשתן קטומים [דלא] [כ]סתם משנה שלימה [לעיל ל"ב ע"ב] היא נקטם ראשו פסול, וליכא מאן דפליג עלה. לפיכך פי' הר"ז הלוי ז"ל קטומין [היינו] שיש בבד הגדול בדין קטנים יוצאין בו וקטמן והם הפסקה, אם אינן עבות פשיטא, ואפילו אם הם עבות הרי הם הפסקה ואין שיעור להדס זה, הלכך אמר ר' ישמעאל דבעינן אחד שלא יהא קטום ולא יהיו בו אותן בדין קטנים כלל, ושנים אחרים אפילו קטומין שנטלו מהם אותן בדין קטנים, ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומין. והכי מוכח בסיפרי [תו"כ אמור פרשה ט"ז] דאמר ר' ישמעאל שנים דליות ואחת שאינה קטומה, פי' קורא דלית אותן שנטלו ממנו אותן בדין קטנים, מלשון זמירה, כדאמרינן המידל בגפנים, פי' זומר הזמורות ומשאיר אחת ארוכה. ושיעורים אלו שאמרו שלשה ושנים, דוקא למטה שלא יהיו פחות מכן, אבל למעלה אין להם שיעור אפילו אלף בדין. ויש דברים שיש להן שיעור למעלה ולמטה, כגון ארבעת מינין שבלולב דאין פוחתין מהם ואין מוסיפין עליהן. ר' עקיבא אומר כשם שלולב אחד ואתרוג אחד, כן הדס אחד וערבה אחת. גמרא. תניא ר' ישמעאל אומר פרי עץ הדר אחד. פרי, אחד משמע. כפות תמרים אחד, דכפת כתיב. ענף עץ עבות, שלשה. ערבי נחל, שתים. ור' אליעזר אומר יכול יהא אתרוג עמהן באגידה, אמרת, וכי נאמר וכפת, שימשיך פרי עץ הדר עמו, והלא לא נאמר אלא כפות, משמע דסבירא ליה לר' אליעזר דצריך אגד. ומנין שמעכבין זה את [זה], תלמוד לומר ולקחתם לכם, שתהא לקיחה תמה. הא סיפא דבריתא הוא ולאו מילתיה דר' אליעזר דפשיטא ליה כיון דסבר דצריך אגד. והא דאמרינן מעכבין זה את זה. דוקא כשאין כל המינין בידו ויודע שלא יגיעו לידו היום, אבל היו הכל בידו, או יודע שיגיעו בידו היום, נוטל זה ואחר כך זה, דהא לולב אין צריך אגד. וכן אמרו במנחות [כ"ז ע"א] לא שנו אלא שאין לו, פי' כלן ולא יגיעו לידו היום, אבל יש לו אין מעכבין ונוטלן זה אחר זה דקיימא לן לולב אין צריך אגד. ורבי ישמעאל מה נפשך אי שלימין בעי נבעי כולהו, ואי לא בעי שלימין אפילו חד נמי לא לבעי, אמר בריא אמר ר' אמי חזר בו ר' ישמעאל, והודה כר' עקיבא דבאחד שאינו קטום סגי, והאי דבעינן שנים קטומים [לנוי], וכן מוכיח בירושלמי [ה"ד]. ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים. אמר שמואל הלכה כר' טרפון. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו וזבינו, שלא תמכרו ביוקר, ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון, משמע דסבירא ליה לשמואל כר' טרפון. ולדרוש להו כר' עקיבא דמיקלי טפי, ומדקאמר תלמודא ולדרוש להו כר' עקיבא אלמא סביראר לה דהלכתא כוותיה, חד ולא קטים לא שכיח, תלתא וקטימי שכיחי. [תימא] ולדרוש להו כדאמרינן בפסחים [ל' ע"א], ושני אתריה דשמואל הוה, ואיכא למימר הכא נמי משום הידור מצוה לא דרשי להו הכי. וקיימא לן כר' עקיבא וכר' טרפון לקולא, הלכך מדינא בחד וקטים סגי לן.
מתניתין. אתרוג הגזול והיבש פסול. ויבש באתרוג נראה שכלה לחלוחית שבו לגמרי. של אשרה ושל עיר הנדחת פסול, של ערלה פסול, טעמא דכולהו בגמרא. של תרומה טמאה פסול, אף על גב דתרומת פירות מדרבנן, כיון דמדרבנן עומד לשריפה כתותי מכתת שיעוריה. של תרומה טהורה לא יטול, ואם נטל כשר. לכהן דהוא שלו, ולכתחלה לא, ובגמרא מפרש טעמא. של דמאי בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין, ודוקא של דמאי שהוא ספק, אבל טבל ודאי אסור דלית ביה היתר אכילה ולא דין ממון דממון כהן ולוי יש בתוכו, ולא מתכשר ליום ראשון לא לישראל ולא לכהן דלאו דהאי ודלאו דהאי. ומתניתין סתמא קתני דמאן דפסיל פסיל לכולהו יומי ומ[א]ן דמכשר מכשר לכולהו יומי, הלכך לא אפשר ליה למתני טבל. של מעשר שני בירושלים לא יטול, דממון גבוה הוא דתו לא אפשר למפרקיה. ואם נטל כשר.
<h2>דף לה.</h2>
תנו רבנן פרי עץ הדר עץ שטעם עצו ופריו שוין, הוי אומר זה אתרוג. ואימא פלפלין, דתניא ממשמע שנאמר וערלתם עורלתו את פריו איני יודע שהוא עץ מאכל, מה תלמוד לומר עץ מאכל, עץ שטעם עצו ופריו שוין, הוי אומר זה פלפלין, ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. קשיא לן למה לא לחייבו, פשיטא. ופירשו בתוספות מפני שאינן נאכלין ביבשותן כשאר פירות אימא לא, קא משמע לן. התם משום דלא אפשר, בפלפלין, דהיכי ליעבד, לינקוט חדא לא מנכרא, מפני מעוטו, לינקוט תרתי תלת, פרי אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה, הלכך לא אפשר. רבי אומר אל תקרי הדר אלא הדיר, מה דיר יש בו קטנים וגדולים ועד שבאין קטנים גדולים קיימין. בן עזאי אומר הדר, הדר באילנו משנה לשנה. וקבלה היתה בידם שהוא אתרוג שהרי יש פירות שיש בהן כל זה. ר' אבהו אומר הדר, הידור, לפי שצריך למים שכן בלשון יוני קורין למים הידור. של אשרה ושל עיר הנדחת פסול, מאי טעמא משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה. לא נהיר האי לישנא, דלא שייך למימר מצוה הבאה לעבירה [אלא] כגון גזול, אבל האי לא, אלא גירסא דייקא משום דכתותי מיכתת שיעורייהו. ויש שאמרו דמצוה שבאה בעבירה איכא משום דמיתהני משום ריחא דאשרה. ולא נהיר דאם כן טפי איכא למיחש להכי להדס דקאי לריחא, ותו דאפילו מתהני הוה ליה לא אפשר ולא מכוון כשאין לו אתרוג אחר, ואם יש לו אתרוג אחר הוה ליה ולא מיכוון ומותר שהרי אין דעתו להריח. וההיא דאסרינן בעבודה זרה [י"ב ע"ב] חניות של עבודה זרה שמעוטרות בורד והדס משום דמיתהני מריחא, התם הוא דחיישינן שפיר שישתהא שם שמא יתכוון, אבל נטילת לולב אינו אלא מעט. אלא הנכון משום דכתותי מכתת שיעוריה.
של ערלה פסול, פליגי בה ר' חמא בר אבא ור' אסי, חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה. פירוש דכיון דלא חזי למכליה לאו לכם קרינן ביה. וקשיא דאי הכי לא לתסר אלא ביום ראשון, והרי פסיק ותני אפילו ביום שני. אלא הנכון דלא חזי למיכליה ולשריפה הוא עומד הלכך רואין אותו כאלו [כבר כתות] ועומד. וחד אמר לפי שאין בה דין ממון, דלאו ממונו הוא ולאו לכם קרינן ביה, ולקמן פריש לה. סלקא דעתיה דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה, ומאן דבעי היתר אכילה לא בעי דין ממון. תנן של תרומה טמאה פסול, בשלמא למאן דאמר לפי שאין בה שום היתר אכילה שפיר, דלשריפה קאי, אלא למאן דאמר לפי שאין בה דין ממון הא ראוי להסיקה תחת תבשילו, הלכך הרי יש בה דין ממון. אלא היתר אכילה דכולי עלמא לא פליגי בעינן, דאי ליכא דין אכילה כתותי מיכתת שיעוריה בודאי לכולי עלמא, כי פליגי בדין ממון, מר סבר דין ממון נמי בעינן, משום לכם, ומר סבר לא בעינן דין ממון. ולאו אמתניתין פליגי בטעמיה, דאלו במתניתין ליכא היתר אכילה ולכולי עלמא פסול לכולהו יומי, אלא בעלמא פליגי ולענין מעשר שני כדמפרש ואזיל, הלכך ערלה פסולה בין ביום ראשון בין ביום שני משום דכתותי מיכתת שיעוריה שהרי אין בה היתר אכילה לעולם, וכן תרומה טמאה. מאי ביניהו, איכא ביניהו מעשר שני בירושלים, וטעמא משום לכם, למאן דאמר לפי שאין בה דין ממון, מעשר ממון גבוה הוא ולאו לכם קרינן ביה, והיינו ביום ראשון דבעינן לכם ואליבא דר' מאיר. תסתיים דר' אסי הוא דאמר לפי שאין בה דין ממון, דאמר ר' (יוסי) [אסי] אתרוג של מעשר שני, לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא ידי חובתו בו ביום טוב, דממון גבוה הוא, לדברי חכמים אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב, תסתיים. גופא אמר ר' (יוסי) [אסי] אתרוג וכו', מצה של מעשר שני לדברי ר' מאיר אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, דלאו לכם קרינן ביה כדאיתא לקמן. עיסה של מעשר שני, לדברי ר' מאיר פטורה מן החלה, לדברי חכמים חייבת. מתקיף לה רב פפא, בשלמא עיסה דכתיב [ראשית] עריסותיכם, שלכם, אתרוג נמי כתיב לכם, שלכם, אלא מצה מי כתיב מצתכם. ומשני אתיא לחם לחם, כתיב הכא והיה באכלכם מלחם הארץ, וכתיב התם לחם עוני, מה להלן שלכם אף כאן שלכם ולא מן המעשר. ודוקא במעשר שני הוא דמשכחת לה, אבל במידי אחרינא לא משכחת לה דינא דלכם במצה למימרא דאסירא גזולה ושאולה, דהא בשעת אכילה קנייה דלא סגיא בלאו הכי ואינו מתחייב אלא דמים. וכי תימא קשיא נמי חלה, דהא בלולב ואתרוג אסרינן של שתוף דבעינן לכם, וחלה הא אמרינן דעיסת ארנונא חייבת בחלה. איכא למימר דאין הכי נמי דמלישנא דקרא משמע הכי דכתיב עריסותיכם דמשמע תרי עריסות.
<h2>דף לה:</h2>
של תרומה טמאה פסול דהא לית בה היתר אכילה, דלשריפה עומד. של תרומה טהורה לא יטול, לכתחלה. טעמא מאי, ר' אמי ור' אסי, חד אמר לפי שמכשירה לקבל טומאה, שעל ידי הלולב ששרוי במים נוגע באתרוג ומכשירו. וחד אמר מפני שמפסידה, על ידי שמעמידה בידו וממשמשה בידיו. ואיכא ביניהו כגון ש[קרא עלי]ה שם חוץ מקליפתה החיצונה, מפני שמכשירה איכא, מפני שמפסידה ליכא, דהא [לא נ]גע ב[ה]. [ואם] נטל כשר. למאן דאמר לפי שאין בה דין ממון, הא איכא דין ממון והיתר אכילה. [של] דמאי. [למאי ח]זיא, דספק הוא אם הוא מעושר, מגו דאי בעי מפקר להו לנכסיה, והוי עני וחזי ליה, השתא נמי חזי ליה. דתניא בית שמאי אומרים אין מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא דמאי, פי' חיל המלך, ובית הלל אומרים מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי, וליכא משום פורע חובו דהא רוב עמי הארץ מעשרין הן. ודוקא דמאי, אבל טבל לא כדאמרינן במתניתין. ושל מעשר שני בירושלים לא יטול, דהא מכשירה לקבל טומאה ומפסידה גם כן בידו, והוא אליבא דתרוייהו. ואם נטל כשר, למאן דאמר לפי שאין בה היתר אכילה, הא כולי עלמא היא, אפילו ר' מאיר דהא אסיקנא דהיתר אכילה בעינן. למאן דאמר לפי שאין דין ממון בה, הא רבנן היא דאמרי דממון הדיוט הוא. והאי דנקט בירושלים, לרבותא דאפילו בירושלים לכתחילה לא יטול, אבל הוא הדין למעשר שני בגבולין דאם נטל כשר דהא יש בו היתר אכילה בירושלים.
מתניתין. עלתה חזזית על רובו. חזזית מלשון ילפת [ויקרא כ"א] דמתרגימינן חזזן, שיש עליו כמין גרב. ניטלתה פטמתו, בגמרא נפרשינה. נסדק, פי' לארכו ברובו, ויש מפרשין שנסדק משני צדדין. נקלף, שניטל ממנו קרום דק כמין גלד. ניקב וחסר כל שהוא פסול, בכל אלו. עלתה חזזית על מיעוטו, ניטל עוקצו, שתחוב בו באילן ונכנס לתוכו, ניקב ולא חסר כלום, כשר. גמרא. אסיקנא עלתה חזזית על מיעוטו כשר, אמר רב חסדא דבר זה רבינו הגדול אמרו המקום יהא בעזרו, זכר צדיק לברכה, לא שנו אלא במקום אחד, אבל בשניים ושלשה מקומות פסול דהוה ליה כמנומר, אלמא מנומר פסול, והוא שיש בו כמה גוונים. אמר רבא ועל חוטמו אפילו משהו פסול. ונראה דהוא הדין לכל הפסולין שפוסלין בחוטמו בכל שהוא. נטלה פטמתו, תני ר' יצחק ב"ר אלעזר נטלה בוכנתו. (פרשו') [פרושא] קא מפרש מאי פטמתו, ופי' דבר עגול העומד בראש האתרוג ועליו הפטמת והוא כמין בוכנא דאסיתא, וקאמר דאינו פסול עד שינטל בוכנתו, הא ניטלת פטמת לבד בלא בוכנא אינו פסול. נקלף. אמר רבא האי אתרוג דאיגליד כאהינא סומקא כשר. והא אנן תנן נקלף פסול, לא קשיא הא בכולה הא במקצתה. בכולה פסול, במקצתה כשר, ואיכא דמפרשי איפכא.
<h2>דף לו.</h2>
ניקב וחסר כל שהוא. תני עולא בר' חנינא ניקב נקב מפולש, במשהו. פי' כיון שהנקב מפולש מצד לצד במשהו שיהא חסר פסול. ושאינו מפולש אינו פסול אלא כאיסר, שיהא חסר. בעי רבא נולדו באתרוג סימני טרפה מהו. מאי מבעיא ליה אי נקב תניא, אי נסדק תניא. כי הא דאמר עולא אמר ר' יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון כשרה, אמר רבה והוא דקיימי סמפונתא, התם הוא דלא שליט אוירא הדרא בריא, אבל [הכא] דשליט בה אוירא אסרוחי מסרחא, או דלמא לא שנא. תא שמע אתרוג תפוח סרוח כושי [שלוק] כבוש [לבן] או מנומר פסול. אתרוג כדור, שהוא עגול לגמרי ככדור, פסול. ויש אומרים [אף] התיום, [פי'] אתרוגים שנולדו תאומים. אתרוג הבוסר, פי' דלא גמר פירא אבל כבוסר זה, ר' עקיבא [פוסל] וחכמים מכשירים. גדלו בדפוס ועשאו כמין בריא אחרת, חוץ מצורתה פסול, קתני מיהת תפוח וקתני סרוח, מאי לא דאתפח מבחוץ ואסרח מבפנים, ונתעכל בתוכו ונשפך וקתני פסול, לא אידי ואידי מבחוץ, ותפוח לחוד וסרוח לחוד, הא דאיתפח ולא סרח, הא דסרח ולא תפח, ואכתי בעי. אתרוג כושי פסול. והתנן כושי כשר, פי' הבא מכוש, שדרך גידולין להיות שחורין ככושים, דומה לכושי (כשר) [פסול], פי' שגדלין בארץ זו שאין דרכן להיות שחורין. אמר אביי אנן נמי דומה לכושי תנן. רבא אמר לא קשיא הא לן והא להו. פי' לן, דבבל שדרכן להיות שחורין מפני חום הארץ כושי כשר, להו, לארץ ישראל שדרכן להיות לבנים ומוכרכמין ודומה לו פסול.
<h2>דף לו:</h2>
גדלו בדפוס. אמר רבא לא שנו אלא כמין בריא אחרת, אבל כבריתו כשר. פשיטא. לא נצרכה דעביד להו דפי דפי, דף אחר דף ומעליהו, כיון שאין מוציאו ממין בריתו כשר. אתמר אתרוג שנקבוהו עכברים, אמר רב אין זה הדר. פי' אפילו ביום טוב שני. והא ר' חנינא מטבל ביה ונפיק ביה. שאני עכברים דמאיסי. ולר' חנינא קשיא מתניתין דניקב פסול. לא קשיא הא ביום ראשון הא ביום שני, ור' חנינא ביום שני הוה מטבל. איכא דאמרי אמר רב הא זהו הדר, ודוקא ביום טוב שני, דהא ר' חנינא מטבל ביה ונפיק. ולר' חנינא קשיא מתניתין וכו'. ור' חנינא היכי עביד הכי והא אוקצא למצותו, וכי אקצייה מאכילה אקצייה. איכא למימר דלא הוה אכיל מההוא דאקצי, אלא דאתרוגין טובא הוו ליה והוה אכיל מחד מיניהו והדר הוה נפיק ביה. מנתיתין. שיעור אתרוג קטן, ר' מאיר אומר כאגוז, ר' יהודה אומר כביצה. פי' כולהו סבירא להו כרבנן דאתרוג הבוסר כשר. ובגדול כדי שיאחוז שנים בידו אחת. ר' יוסי אומר אפילו אחת בשתי ידיו, כן גרסת כל הספרים. וגרסא ישנה נכונה דדיקא כדי שיאחזו שניהם, פי' הלולב והאתרוג כי מה טעם שני אתרוגין בידו אחת. ר' יוסי אומר אפילו בשתי ידיו, פי' כל אחד ביד אחת. גמרא. אמר רב פפא כמחלוקת כאן כך מחלוקת באבנים מקורזלות, של בית הכסא, דתנן שלש אבנים מקורזלות, פי' מחודדות כדי שיהיו ראויין לקנח, ואיכא דמפרש רכות, מותר להכניסן לבית הכסא בשבת. וכמה שיעורן, ר' מאיר אומר כאגוז, ר' יהודה אומר כביצה. תניא מעשה בר' עקיבא שבא לבית הכנסת ואתרוגו על כתפו, ואמרו לו אין זה הדר. אמר להם ר' יוסי, משם ראיה, כי אמרו לו וכי אין זה הדר.
מתניתין. אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר אפילו בחוט המשיחה. אמר ר' מאיר מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגמוניות של זהב... גמרא. אמר רבא אפילו בסיב, הוא עשב שגדל ועולה סביבות הדקל, ואפילו [בעיקרא דדיקלא וכו'], מאי טעמא כיון דאמר ר' יהודה לולב צריך אגד אי עביד ליה ממין [אחר הוה חמשה מיני וכו']. ואמר רבא מנא אמינא לה וכו', ותנן מסככין בנסרים דברי ר' יהודה, [ואמר דאין סוכה נוהגת אלא] בארבעת מינין שבלולב, אלמא עיקרא דדיקלא מינא דהדס הוא דהא קתני בו [דכשר לסיכוך]. ומי אמר ר' יהודה ארבעת המינין אין מידי אחרינא לא, והתנן סיככה בנסרים של ארז שאין בהם ארבעה ר' יהודה מכשיר, מאי ארז הדס, דהדס נמי מין ארזא הוא וכו'.
<h2>דף לז.</h2>
אמר להו (רבא) [רבה] להנהו גדלי הושענא דבי ריש גלותא, כי גדליתו הושענא שיירו בה בית יד דלא ליהוי חציצה, ורבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ. טעמא דחציצה משום דבעינן לקיחה תמה, ורבא סבר דבטל הוא אגב היד וחציצא בלולב לא כתיבא כלל אלא משום דבעינן לקיחה תמה גמרינן לה, הלכך כל לנאותו שפיר קרינא ביה לקיחה תמה כיון דלא כתיבה ביה חציצה, וכן לקיחה על ידי דבר אחר לקיחה תמה קרינא ביה כאידך דאמר רבא לא לינקיט איניש הושענא בסודרא דבעינן לקיחה תמה וליכא, ורבא אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, והינו כל דהוי דרך כבוד, וכן כשנתנו בכלי ונטל הכלי כדאיתא בהדיא בשלהי פרקין [מ"ב ע"א]. אבל כל היכא דלאו בדרך כבוד לא קרינן ביה לקיחה תמה, וכגון דכרכיה ללולב בסודר ואחר [כך] נטלו בו, והכי מוכח פרק מקום שנהגו [נ"ז ע"א] גבי יששכר איש כפר ברקאי דכפר ידיה בשיראי ועבד עבודה. ואמר רבא מנא אמינא דתני' נפל משפופרת לתוך השוקת פסול. פי' האפר שהיה מביא לתת לתוך המים שבכלי האבן שהוא קרוי שוקת.
<h2>דף לז:</h2>
טעמא דנפל הא הפילו הוא כשר, אמאי ולקח[ו] ונתן אמר רחמנא, אלא על ידי דבר אחר שמה נתינה, הכא נמי לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. ותימה למה לי למידק מונתן, דהא לקיחה גופה כתיבא התם דכתיב [במדבר י"ט] ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת. ועוד דהאי ונתן אמים קאי, והכי מוכח בפרק כל שעה [ל"ד ע"ב] דאמרינן ונתן מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי, ונתן קרי להו תלושין והא מחוברין נינהו, אלמא דונתן אמים קאי, והיכי דייקי הכא מונתן אלמא נתינה דאפר על ידי דבר אחר שמה נתינה דהאי ונתן אמים קאי כדאמרן, והכי מוכח נמי פרק קמא דתמורה [י"ב ע"ב] וביבמות פרק הערל [ע"ב ע"ב] ובפרק שני דסוטה [ט"ז ע"ב]. ואיכא למימר דקסבר תלמודא דונתן [קאי] הכא והכא אמים ואאפר שהרי נקרא לכאן וגם לכאן, וכההיא דאמרינן בקידושין [ל"ב ע"ב] מפני שיבה תקום והדרת, תקום והדרת פני זקן, וכן עיקר בודאי דאי לא אם כן לא כתיבא באפר נתינה בכלי, אלא ודאי כדאמרינן דהכי קאמר ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן בכלי, ונתן מים חיים אכלי, דכלי נמי אכולהו קאי. והא דדיקינן הכא מונתן ולא סגי לן מולקחו, משום דגבי לולב גופיה לא הוה דייקינן אלא משום דכתיב ולקחתם דמשמע לקיחה תמה, אבל מלקיחה לחודה אפשר דלא דייקינן, אבל הכא גבי א[זו]ב דייקינן מפני ששינה עליו הכתוב דכתיב ולקחו ונתן, ואפשר דגבי קרבן נמי אי [... ... ...]תם בפסחים מייתינן עלה דאזוב, אי נמי אפשר דהכא כיון דאיתנהו לתרויהו [... ... ... ת]רויהו ומתרוייהו דייק אף על גב דבחד סגי ונקט דיוקא דונתן ואידך [מ... ... ... ואי]דך דאמרינן גבי לולב. ורבינו שלמה ז"ל דלא גריס אלמא נתינה על ידי דבר אחר [וכו', אלא גרס ואמאי ולקחו] ונתן אמר רחמנא, אלמא שמע מינה לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, ולפום האי [גירסא ניחא...]. הא דאמרינן נפל משפופרת, ופי' שפופרת של קנה, לתוך השוקת, פרש"י ז"ל דדוקא שוקת דכלי אבן דכל מעשיה דפרה אלא בכלי אבן דאינן מקבלין טומאה. וליתה, דהא שפופרת היא תנא הכא, ושפופרת מקבלת טומאה היא כדמוכח פרק חומר בקדש [כ"ג ע"א], ובמסכת פרה בכמה דוכתי תנן שהיו ממלאין חביות לקדש בהם, ולא עוד אלא דמשמע דאינהו עדיפי דתנן [פרה פ"ה מ"ה] בכל הכלים מקדשים אפילו בכלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה, מדקתני אפילו משמע דהכי קאמר דאף על גב דלא חשיבי כלים לענין טומאה חשיבי כלים לקדש, וכל שכן שאר כלים. ומאי דאמרינן דכל מעשה הפרה בכלי אבנים אינו [אלא] לענין כהן השורף את הפרה דעבדי ביה מעלה רבנן משום שמטמאין אותו לעשותה בטבולי יום להוציא מלבן של צדוקין דאמרי במערבי שמש, להכי עבוד ביה רבנן מעלה בשאר מילי וכדאמרן ביומא [ב' ע"א] שמפרישין כהן השורף אותה ללשכה שעל פני הבירה ולשכת בית האבן נקראת על שם שכל מעשיה בכלי אבן היו.
ואמר רבא לא לידוץ איניש לוליבא בהושענא. אחר שאגדה, דילמא נתרי טרפיה' והוי חציצה, ולא ליגוז איניש לוליבא בהושענא אחר שאגדו, [א]לא יוציאנו ויקצצנו, דמשתייירי הוצי והוי חציצה, ורבא אמר מין במינו אינו חוצץ. ואמר רבא אתרוג של מצוה מותר להריח בו, דלא אקצייה אלא מאכילה. הדס של מצוה אסור להריח בו, דלריחא קאי ומריחא אקצייה. ומסתברא דדוקא הדס של לולב דבעינן ביה הדס דוקא, אבל הדס שבסכך הסוכה או בדפנותיה מותר להריח בו דכששימש מעשה עץ בעלמא שימש דהא כשר בשאר המינין, וכי אקצייה מהבערה אקצייה. ואמר רבא אתרוג במחובר אסור להריח בו. דילמא אתי למיתלש ולמיכל, דאיתרוג לאכילה קאי. הדס במחובר מותר להריח בו, דלא אתי למיקץ, דאינו קאי לאכילה אלא לריח. אמר רבא לולב בימין, דהוא תלתא מיני, אתרוג בשמאל, דהוא מין אחד. אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא מאי טעמא לא מברכינן אלא אלולב, אמר ליה הואיל ובמינו הוא גבוה מכולן. יש מפרשים שאילנו גדול [משלשתן], ויש שפירשו שאין בכל אלו שיהא לו ענף אחד לבדו שלא יצאו בו בדין קטנים, גבוה כלולב.
מתניתין. והיכן היו מנענעים, ב[הודו לה'] תחלה וסוף, בשני הודו שיש ב[הלל], ובאנא ה' הושיעה נא דברי בית הלל, [בית שמאי אומר]ים אף באנא ה' הצליחה נא. אמר ר' עקיבא צופה הייתי ברבן גמליאל ור' יהושע, שכל העם נענעו לולביהן, והם לא [נענעו אלא באנא ה' הושיעה] נא בלבד, כדברי בית הלל. ובנענוע זה שאמרו הוא נענוע ההלל, אבל נענוע [שבשעת הברכה פשיטא שהיו] מנענעים והנענוע הוא עיקר מצותו כדאמרינן [ברכות ל' ע"א] מביאין לו שופר ותוקע לולב [ומנענע, ואמרינן נמי בגמרא רב אחא בר יעקב] ממטי ליה ומייתי ליה ואמר האי בעיניה (דאטנא) [דשטנא], ועל כורחיך בשעת [נטילתו היה אומר כן לאחר] שבירך, דאי סלקא דעתך בהלילא לא הוה מפסיק למלולי, ודרך הנענוע [בדי...]. גמרא. נענוע מאן דכר שמיה וכו'. תנן התם שתי הלחם ושני כבשי [עצרת כיצד הוא עושה, נותן] שתי הלחם על שני הכבשים ומניח ידו תחתיהן מוליך ומביא [מעלה ומוריד שנאמר] אשר הונף ואשר הורם, מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. ויש אומרים מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים.
<h2>דף לח.</h2>
אמר רבא וכן לולב. פי' מוליך ומביא מעלה ומוריד כדרך שהיו עושין בכבשי עצרת, ובשעה שמוליך ומביא מעלה ומוריד מנענע שכך מצותו של לולב בנענוע. ובירושלמי [ה"ח] אמרו צריך לנענע שלשה פעמים על כל דבר ודבר, ר' זירא בעי הכין חד והכין חד. פי' צריך לנענע בכל אלו שאמרו במשנה ובשעת ברכה שלשה פעמים, והינו שלשה פעמים מוליך ומביא מעלה, ומוריד לא חשיב, ובעי ר' זירא אם מוליך ומביא חשיב כתרי, או דילמא לא חשיב ליה אלא כחד, כשם שמעלה ומוריד לא חשיב אלא חד ואם כן צריך להוליך ולהביא שני פעמים, ואנן לית לן אלא כגמרא דילן והכי נקטינן, הלכך איכא למימר דלית ליה למעבד אלא מוליך ומביא מעלה ומוריד פעם אחת, ובלבד שיטרף את הלולב בנענוע כמו שאמרו כל העם מטרפין לולביהן, וכן נראה נכון.
מתניתין. מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב, לכשיכנס לביתו יטול על שולחנו, לא נטל שחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב. גמרא. הא גופא קשיא, אמרת יטול על שולחנו אלמא פסיק [...], פי' מפסיק ליטול לולב, והא תנן אם התחילו אין מפסיקין, לא קשיא הא דאיכא שהות ביום, הא דליכא שהות ביום וכו'. דמיירי בשאר ימים דלולב מדרבנן, וכל שהוא דרבנן אין מפסיקין, אבל ביום טוב ראשון דאוריתא וכן בשופר ודאי מפסיקין, מיהו אפילו בהני דרבנן לכתחילה ודאי מצוה לעשותן קודם לכן, וקידוש היום אף על גב דמדאוריתא כדמוכח בברכות [כ' ע"ב] אמר ר' יוסי אין מפסיקין, דכיון דעסוק בסעודת היום לא אתי למשכח. הא דליכא שהות ביום מפסיקין, דייקא נמי דקתני מי שבא בדרך, ואי סלקא דעתך ביום טוב ראשון מי שריא ללכת בדרך. קשיא לן הרי אמרו [ברכות ל' ע"א] השכים לצאת לדרך מביאין לו לולב ומנענע שופר ותוקע, היכי משכחת שופר ביום שני, ודאי לא משכחת לה אלא על ידי ע[ירוב, והכא] נמי אימא על ידי עירוב. איכא למימר דהכא לישנא יתירא קא דייק דהוה ליה למימר מי שלא נטל לולב, [מדקאמר] מי שבא בדרך ודאי מיירי [ביום טוב שני, אבל] התם איצטריך השכים לדרך דהתם הוא דשרינן משיעלה עמוד [השחר], הא לאו הכי [לא] שרינן [אלא מהנץ] החמה.
מתניתין. מי שהיה עבד או אשה [או קטן מקרין אותו עונה] אחריהן. דכיון דלאו בני חיובא נינהו לא [מפקי ליה וצריך לומר אח]ריהם כל מה שהן אומרים, ותבא לו מארה, שהוצרך לכך, ואם היה גדול [מקרא אותו עונה אחריו] הללויה, בגמרא מפרש כיצד סדר ענייתו. מקום שנהגו לכפול יכפול, [לפשוט יפשוט, לברך] יברך, הכל כמנהג המדינה. גמרא. תנו רבנן באמת אמרו בן מברך [לאביו, ועבד מברך לרבו], ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים תבא מאירה [לאדם שאשתו ובניו מברכין] לו. מתניתין בהלל ועונה אחריהן, מתניתא בברכת המזון וסתמא תניא ואפילו [אין עונה מה שהם] אומרים. ואי אשה לא מחייבא בברכת המזון אתיא בדאכל שיעורא דרבנן ובן [קטן ש]הגיע לחינוך דחייב מדרבנן, אבל התם בברכות [כ' ע"ב] משמע דאשה מחייבא מדאוריתא וכיון דכן אפילו בדאכל שיעורא דאורייתא מיירי, ובן לאביו בבן גדול, ואפילו הכי לייט ליה משום זילותא דמ[צוה] בגדול לברך, ואי משום דלא ידע ניחא דחזי להכי, ואי ידע נמי ניחא דחזי להכי דנהג ביה זילותא שיוצא על ידי קטן ממנו ידי חובתו שלא בתורת זימון, דהכא ודאי בשנים ושלא בתורת זימון מדקתני בן דומיא דאשה דליתה בתורת זימון.
<h2>דף לח:</h2>
אמר רבא הלכאתא גבראתא איכא למשמע ממנהגא דהללא, כלומר כל הלכות ודינין שבהלל יש ללמוד מן המנהג שנוהגין בימי רבא בקריאתו, וכך היה מנהגן, שליח ציבור אומר הללויה והן אומרין הללויה, שליח צבור אומר הללו עבדי י"י והן עונין אחריו הללויה, ואחר כך כולן אומרים ביחד עד הודו. הוא אומר הללויה והן אומרים הללויה, מכאן שמצוה לענות הללויה, פי' לאלתר אחריו. הוא אומר הללו עבדי י"ה והן אומרים הללויה, כלומר על כל ענין וענין. הוא אומר הודו לה' והן אומרים אחריו הודו לי"י, מכאן...
<h2>דף לט.</h2>
כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. כשאפשר לו, וזהו קודם לעשייתן, ויש מהם שאי איפשר כגון טבילת הגר, ומי שאין ידיו נקיות, באלו על כל פנים אי איפשר לו לברך אלא לאחר עשייתן, שהרי הגר אינו בכלל המצות עד אחר מילה וטבילה, ואי אפשר לו לברך אשר קדשנו במצוותיו, וכן נמי מי שאין ידיו נקיות אי איפשר לו לברך, לפי שאין ראוי לו להזכיר שם שמים ולא נוסח ברכה ולא דברי תורה, וכן נטילת לולב כיון שאחזו בידו ונטלו יצא בו מדין תורה, ולא חייבו חכמים לברך עד שלא יטול. ויש מצות שאין חובה על האדם כלל אלא שעשייתן מצוה כגון שחיטה ומילה, ויש מצוות שהם חובה על האדם ואי אפשר לו אלא על ידי עצמו, או על ידי שלוחו מדעתו שנתמנה שליח לכך, כגון מצה ומרור וכיוצא בהן, שאי אפשר אלא ע"י עצמו, ותרומה שאי איפשר אלא בשלוחו שנתמנה לכך, ויש מצוה שהן חובה על אדם ואם עשאן אדם שלא מדעתו יצא כגון שחיטת קדשיו ומילת בנו ובדיקת חמץ, ויש מצוות שמברכין עליהן בעל כגון נטילת ידים ונטילת לולב וכיוצא בהן, ויש מצוות שמברכין עליהן בלמ"ד כגון להניח תפלין להתעטף בציצית.
כללו של דבר כל מצוה שברכתה עובר לעשייתה, והיא חובה עליו, ואי איפשר לו עשיתה ע"י אחר אלא על ידי עצמו או על ידי שלוחו שנתמנה לכך, בכולן מברך בלמ"ד, כגון סוכה וציצית, והפרשת תרומה, שאי איפשר לו אלא בשלוחו ממש שנתמנה לכך, בכולן מברך בלמ"ד. וכל מצוה שאין מברך עליה עובר לעשייתה כגון טבילה שהרי פעמים אין מברך עובר לעשייתן כגון גר, וכן נטילת ידים שהרי לפעמים שאין ידיו נקיות ואין ראוי לברך, לעולם מברך בעל, ואפי' באותן פעמים שאפשר לברך עובר לעשייתן, כגון שאר טבילות או נטילת ידים שנוטל ידיו בסעודה שנפסלו בהסח הדעת והם פסולות לאכילה וראויות לברכה, כמו שיתבאר לפנינו, בכולן מברך בעל שאין לשנות נוסח ברכות ובכולן תקנו נוסח אחד, [ד]כיון שלפעמים מברך אחר עשייתן תקנו בכולן בעל, ואפשר גם כן [שכיון] שאין מברך לעולם בטבילה ולא בנטילת ידים אלא אחר עשייתן אפשר שאף כולם כן. וכן כל מצוה שאין חובתה בגופו או בשלוחו שנתמנה לכך מברך עליה בעל, כגון מילה ושחיטה, ואפילו מילת בנו ושחיטת קדשיו וכן ביעור חמץ, ואף על פי ששלש מצות אלו מילת בנו ושחיטת קדשיו וביעור חמצו חובה עליו, כיון שאם עשאן שום אדם שלא מדעתו יצא אינו מברך אלא בעל, ולפי ששלש מצות אלו חובה עליו נסתפקו בהם אם בלמ"ד אם בעל והעלו בהם שהם בעל, ועל דרך כלל זה ברכות של כל המצות.
ולפיכך מברך בלולב על נטילת לולב ולא ליטול לולב, לפי שהברכה באלו אחר עשייתן לפי שמ[ש]טלטלו בידו יצא בו, ואין הברכה אלא על שירי המצוה שהוא הנענוע, ולפיכך מברך בעל. וכן במניח עירוב מברך על מצות עירוב, לפי שיש עירוב שהוא שלא מדעתו כגון עירובי חצירות שזכות הוא לו, כיון שכך אף בעירובי תחומין שאינו אלא מדעתו מברך כן, שלא שינו בנוסח הברכות, עוד שאף בעירובי תחומין [היה] ראוי לעשות שלא מדעתו, ולא אמרו מדעתו מפני חמר המצוות אלא מפני שהוא חובה עליו.
וכן לשמוע קול שופר על השמיעה הוא מברך ואי אפשר אלא בו, ובמגלה מברך על מקרא מגלה, לפי שהקריאה אפשר על ידי אחרים ואפילו אינו שלוחו, וזה שבירכו במגילה על מקרא מגלה ולא בירכו לשמוע, לפי שהקריאה בעצמה חובה בדקדוק התיבות. וכן במצה ומרור מברך לאכל.
וכן בתפלין מברך להניח, וכשסח בין תפלה לתפלה מברך על תפילין של ראש על מצות תפלין, לפי שאינו חשוב קודם לעשייתו, לפי שהתפלין של יד ושל ראש כעין מצוה אחת הן, ושל יד ראוי להקדים, כל שכן לדברי האומר שאף על פי שלא שח בנתים מברך על תפלין של ראש על מצות תפלין, וכיון שכן אין ראוי לשנות נוסחא ולעולם מברך בעל, ובנר חנכה מברך להדליק ואע"פ שאפשר על ידי אחר ואפילו אינו שלוחו, לפי שאי איפשר לו לצאת אלא בשלו שצריך ליתן בו שמן משלו, ועוד יש ספירת העומר שמברכין בעל לפי שכבר קרב העומר והם מונין מפסח ולהלן, זה כלל גדול בברכות קבלתיו מפי רבינו המובהק הרב רבי' משה בר נחמן ז"ל וכן מצאתי באמרי אדוני זקני ר' בנבנישה הלוי ז"ל.
יש מצות נמשכות כגון תפלין שהיא מצוה נמשכת כל זמן שהן [עליו, וכן מזוזה כל זמן שהוא] בביתו וכן ציצית וכן סוכה, וכל אלו אף על פי שהתחיל בהם עדיין אני קורא בהם עובר לעשייתן, שהברכה באה על העתיד, לפיכך מברכין לישב בסוכה ואף על פי שכבר התחיל לעמוד בה ומסדרן כולן על הכוס, ואין לשון לישב ישיבה ממש, שאין מיוחד במצותה ישיבתה, אלא לשון לישב עכוב ודירה, ולשון הכתוב כן [ויקרא כ"ג] בסוכות תשבו, וכן הוא אומר [דברים א'] ותשבו בקדש. מצות אלו שברכתן אחר עשייתן צריך שיברך תוך כדי דבור, וזה כדי שאלת שלום תלמיד לרב והוא שלום עליך רבי ומרי.
אין בכלל המצות ברכת אירוסין, שאינה ברכת המצות (אלא) [ולא] במטבע קצר, אלא ברכה היא על קדושתן של ישראל, ולפיכך זה מקדש וחברו מברך, ועיקר חתימתה בא"י מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין, של ישראל על ידי דברים אחרים. ברכת נשואין והם שבע ברכות מצותן אחר חפה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, וכל שבעת הימים מברכין אותה בפנים חדשות כמו שהתבאר במקומו, ואין חופה יחוד שחופה קונה ואף על פי שאין שם יחוד כמו שהתבאר במקומו.
ברכת השבח אינה בכלל זה שכולן אחר עשייתן כגון הרואה הים הגדול ועל הזיקין ועל הזועות וכן כל כיוצא בזה, ובתלמוד ירושלמי [ברכות פ"ט ה"ב] אמרו חכמים שמצותן תוך כדי דבור, יש מן החכמים שאמרו שברכות אלו שתיקנו חכמים בשחרית כגון נותן לשכוי בינה וכן עוטר ישראל בתפארה ואוזר ישראל בגבורה ושאר ברכות שעמהם כולן ברכת השבח הם ועל סדורו של עולם ואפילו לא שמע קול תרנגול או שאין [לו] ללבוש או עומד על מטתו. ברכת הנהנין ענין אחר הם ודבר ברור שכולן עובר לעשייתן, שהרי חייב הוא לברך קודם שיהנה.
כל המצות כולן אסור הוא להשיח בין ברכה למצוה, ואם שהא כדי לגמור כל הברכה חוזר לראש, אלא אם כן עוסק בצרכי המצוה שאין דבור זה ולא שהיה זו הפסק, כל המצות כולן שברך עליהם כיון שהתחיל בעשייתן מותר לו להשיח ולשהות ולגמור מצותו באותה ברכה, אלא אם כן נמלך, ולא עוד אלא כל זמן שבדעתו לגמור מצותו ובא אחר כדי לסייעו ואומר לו לגמור אותה מצוה הרי זה גומר ואינו צריך לברך, וכן אתה אומר בבא לשחוט בהמות הרבה או עופות הרבה וברך והתחיל מותר לו לדבר ואם בא חברו יוכל לגמור אותן ואינו צריך לברך, תפלין של יד ושל ראש הן כעין שתי מצות ולפיכך שיחה מפסקת בברכתן, ואם שח חוזר ומברך על יד להניח ועל של ראש להניח ועל מצות תפלין.
